הקשר בין הבדלים חברתיים ודפוסי תקשורת הוריים הוא נושא מרכזי בתחום חינוך ילדים. מחקרים רבים מצביעים על ההשלכות המשמעותיות של דפוסי התקשורת ההוריים על ההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית, החברתית והתקשורתית של הילד. במחקר תועדו ונותחו 160 אינטראקציות הורה-ילד. הבדלים חברתיים הוגדרו על פי מצב סוציו-אקונומי של ההורים: הכולל מרכיבים כלכליים בנוסף למרכיבים של השכלת ההורים. מחצית מן האינטראקציות הורה-ילד היו בקרב מעמד חברתי-כלכלי גבוה ומחציתם בקרב מעמד חברתי-כלכלי נמוך. מערך המחקר היה מערך מעורב רב-גורמי. תרומתו הייחודית של מחקר זה בניתוח הקשר שבין המסרים המילוליים והלא-מילוליים שהורים מעבירים לילדיהם לבין הבדלים חברתיים בישראל. ממצאי המחקר מצביעים על הבדלים מובהקים בתקשורת המילולית ובתקשורת הלא-מילולית בין מעמדות חברתיים-כלכליים שונים. המחקר חושף קשר בין המעמד החברתי-כלכלי ודפוסי תקשורת הוריים הנמצאים באינטראקציה עם מין ההורה, מין הילד ורמת הקושי של המשימה. עוד עולה מהמחקר כי קיים פער בין המסרים המועברים בתקשורת המילולית לאלה המועברים בתקשורת הלא-מילולית. ממצאי המחקר נגזרות מסקנות המצביעות על מגמות של שימור חברתי, שיש בהן עדויות להנצחת ההבדלים החברתיים לצד מגמות של שינוי חברתי. מסקנות המחקר שופכות אור על ההבדלים החברתיים בישראל והשלכותיהם התיאורטיות והיישומיות.

בעשורים האחרונים עולה בהתמדה מספר הסטודנטים עם מוגבלויות הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. לעומת זאת, מדיניות מערכת ההשכלה הגבוהה בנוגע לסטודנטים עם מוגבליוות כמעט שאינה נחקרת וגם לא זוכה לתהודה מחקרית או ציבורית. מחקר זה בחן את מדיניות מערכת ההשכלה הגבוהה כלפי סטודנטים עם מוגבלויות בשנים 2008–2011 וכן נבחנו השיח והפרקטיקות שהתקיימו בעניינם באותן שנים. המחקר הוא מחקר אורך שעשה שימוש במתודולוגיה של מחקר מוגבלות משחרר, ולכן דבק במודל החברתי המגדיר מוגבלות כתוצר של האינטראקציה בין האדם לסביבה רווית החסמים. ממצאי המחקר מצביעים על כך שהנושא של סטודנטים עם מוגבלויות עדיין מטופל בצורה דואלית – לצד התקדמות בחקיקה ובפיתוח שירותי תמיכה, קבוצה זו נותרת שקופה בכל הקשור למדיניות ולתקצוב והיא זוכה ליחס דכאני ומצמצם של הסגל האקדמי והמנהלי במוסדות הלימוד. במאמר מוצגות חוויותיהם של סטודנטים עם לקויות ראייה ועיוורון, ואלו מציעות זווית התבוננות נוספת לנושא וחשובה לדיון. המחקר מעלה מודעות לאופן שבו המדיניות והשיח משתקפים בחיי היומיום של הסטודנטים ובכך משפר את ההבנה של חסמים, אתגרים ומכשולים העומדים בדרכם.

ישראל היא מדינה מגוונת מבחינה אתנית ועדתית. השונות העדתית מיתרגמת פעמים רבות להיררכיה ולהעדפת רקע תרבותי מסוים על פני אחר. אלו המצויים בתחתית המדרג עשויים לחוות השתקה ומחיקה של חלקי זהות. למצב זה השלכות שליליות על הערך העצמי, על איכות היחסים החברתיים ועל הניעות החברתית. בשנים האחרונות רבו המחקרים על עדתיות ומזרחיות, אך המחקר החינוכי-פסיכולוגי בנושאים אלו הוא עדיין דל, ורוב הכתיבה החינוכית עוסקת בחוויות התלמידים ולא בחוויות המורים. נתון זה מפתיע שכן הגיוון האתני לא נפקד ממערכת החינוך והוא משפיע על תהליכי למידה, חברות וחינוך, ובכלל זה גם על המורים.

מאמר זה מתאר מרכיב ממחקר רחב יותר שעסק בזהותם העדתית-מזרחית של מורים ופרחי הוראה ובחן אותה מנקודת מבט פסיכולוגית וחינוכית. במאמר מתוארות חוויות של סטודנטים להוראה ושל מורים, בכל הנוגע להיבט העדתי בזהותם. מתוך החוויות שנאספו נוסחו ארבעה דפוסים מרכזיים של זהות, הנבחנים אלה מאלה במידת ההזדהות או ההתנכרות כלפי מזרחיות ואשכנזיות. דפוסים אלה מתוארים בפרוטרוט ומודגמים באמצעות ציטוטים ישירים מחומר הממצאים, תוך התייחסות להשתמעויות החינוכיות הגלומות בהם. מניתוח הממצאים מנוסחות שלוש תובנות מרכזיות שיש בהן כדי לקדם עשייה חינוכית רגישה תרבותית ואחראית חברתית.

מאמר זה עוסק בסוגיה רלוונטית לתקופתנו, הקשורה להתארכות תקופת ההתבגרות בחברות מתועשות. בימינו צעירים בני 18–25 ממשיכים ליהנות מתמיכה של הוריהם, הגם שעברו את תקופת התבגרותם על כן מכונה שלב זה בגרות בהתהוות. לעומת צעירים אלו, בני נוער במצבי סיכון, בוגרי מסגרות חוץ-ביתיות או כאלה שהם חסרי כל עורף משפחתי, אינם זוכים לתמיכה ונאלצים להתמודד בעצמם עם האתגרים שביציאה לבגרות. משום כך נוצר הצורך לשנות את המדיניות של המדינה כלפי צעיריה וליזום תוכניות חדשות ורשת ביטחון לצעירים אלה בתקופת המעבר לבגרות. במאמר מתוארות יוזמות של אנשי השטח וכיצד הן מצליחות לגרום לשינוי המדיניות והתאמתה למציאות החדשה