שאלת טבעו הראשוני של האדם היא סוגיה שעוררה מאז ומעולם מחלוקת בקרב אנשי דת, הוגים, פילוסופים ומדענים. עוד בתנ"ך מצוין כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ואף שיש פירושים שונים להקשר של הפסוק הוא שימש כנקודת מוצא עבור תאורטיקנים רבים כדי לקבוע שטבעו הבסיסי של האדם הוא רע. מאמר זה נכתב, בין היתר, כדי לנסות ולספק מענה לשאלה: מהי עמדתה של התאולוגיה האתיופית בשאלת טבעו הראשוני של האדם? חכמי הקהילה סבורים שלא ייתכן שטבעו של האדם הוא רע מיסודו, שהרי האדם נברא בצלמו של הקב"ה, ולא ייתכן אם כן שהקב"ה הטוב ברא אדם שביסודו רע. שאלה זו שימשה כנקודת מוצא עבור המורשת התאולוגית של התרבות הדתית של יהודי אתיופיה ביחס למהות האדם ולקביעה שבני האדם הם טובים מיסודם.

גלות ומולדת, שני מושגים הנדמים כמנוגדים זה לזה, מהווים את היסודות לנרטיב היסטורי שבמסגרתו קבוצות של מהגרים נאלצות לעזוב את מולדתן ולחיות במדינה זרה, בעודן ממשיכות לחלום על שיבה לביתם משכבר. ברוב המקרים הופכת הגלות למקום של קבע, וחלום השיבה הביתה הולך ומתעמעם, ומקבל עם הזמן מעמד סימבולי או מיתי. הציונות יצרה אפשרות נדירה של מימוש החלום ושיבה אל המולדת הנכספת אחרי גלות ארוכה. אלא שמימושו של החלום הקולקטיבי חשף את היחסים המורכבים שבין שני המושגים. מאמר זה דן ביחסים שבין גלות למולדת כפי שהם משתקפים בספרות העברית של יוצאי אתיופיה בישראל, ומתמקד בשני נרטיביים מקראיים מרכזיים המופיעים בה. חלום השיבה "הביתה" – לירושלים – מתואר דרך נרטיב יציאת מצרים, המאפיין יציאה מעבדות לחירות ומסע קשה במדבר בדרך אל הארץ המובטחת. לאחר ההגעה לישראל, ועם החשיפה לתנאי המציאות הקשים והמפלים, חל היפוך בנרטיב. יצירות ספרות של הדור הצעיר מתארות את הנטישה של הכפרים לטובת ישראל במסגרת נרטיב אחר, נרטיב הגירוש מגן עדן, שבו אתיופיה היא גן העדן האבוד, ואילו ישראל מתוארת כמקום נטול קדושה. כך ניתן לתאר מהלך העובר מייצוג של אפריקה כגלות וישראל כבית אל תמונת המראה שבה אפריקה היא הבית ואילו ישראל היא הגלות.

המאמר עוסק בעבודת הרקמה הייחודית של הקהילה האתיופית בישראל, וסוקר את התפתחותה לאורך השנים: החל משורשיה באתיופיה, כעיסוק מרכזי של קהילת ביתא ישראל, ובייחוד של נשות הקהילה שנהגו לרקום ב'בית הנידה', דרך רקמת סיפורי התנ"ך על ידי גברים מהקהילה בזמן שהייתם במחנות המעבר בדרכם לישראל ועד למיזמי הרקמה של נשות הקהילה הפועלים כיום בישראל.

סוגיה מרכזית הנידונה במאמר היא יצירתו של תוצר היברידי שמקורו במפגש הבין-תרבותי שבין אתיופיה לישראל. היצירה בתוך המרחב הישראלי הביאה להפקת תוצר חדש, טרנס-תרבותי, השואב מהמקור האתיופי, אך מושפע גם מצורכי השוק המערבי. טענה נוספת הנידונה במאמר היא יצירתו של 'מרחב שלישי' במיזמי הרקמה הפועלים בישראל כיום. מרחב זה מאפשר לנשים לבנות את זהותן ולספר את סיפורן האישי מתוך היצירה הרב-תרבותית וליצור להן מעין בית נידה חדש בישראל.

מאז תחילת שנות האלפיים החלו להופיע בשדה האומנות העכשווית בישראל עבודות של אומנים צעירים שמוצאם באתיופיה. האומנים הם דור ראשון של בני קהילתם היוצרים בישראל. בני הדור הבוגר מהם היו עסוקים בהתאקלמות ובהישרדות ולא התפנו ל"מותרות" העיסוק באומנות. כיום מונה קהילת יוצאי אתיופיה כ־157 אלף איש, כמחציתם נולדו בישראל. לבני הקהילה נכונה עדיין דרך ארוכה של התערות בחברה הישראלית, שעל אף היותה קיבוץ גלויות טרם למדה לגלות סובלנות כלפי העולה החדש באשר הוא. עם זאת, אנו עדים לצמיחה ולשגשוג של רבים מבני הקהילה.

מאמר זה מציג עבודות אומנות של אומנים צעירים בני ביתא ישראל, המהוות ראי למאורעות ולהלכי הרוח של בני הקהילה מאז שחיו באתיופיה ועד לימינו אלה בישראל. האומנים יוצרים שיח חדש המשקף את התמודדותם עם זהות מרובדת: ישראלים, יהודים, אתיופים, דוברי עברית ואמהרית או טיגרית ובעלי גוון עור כהה בחברה לבנה. הם מגלים חוסן ותעצומות נפש בהבעתם האומנותית, המאדירה את המסורת האתיופית, מהדהדת את קורותיהם וקשייהם בישראל ומשמיעה את מחאתם המקומית והאוניברסלית.

ארבע מערכות הבחירות האחרונות לכנסת (2019–2021) עמדו בין היתר בסימן מאבק על "הקול האתיופי". מניתוח תוצאות הבחירות עולה כי בני העדה נוטים להצביע למפלגות ימין בכלל ולליכוד בפרט. למעשה, זו הייתה גם תמונת המצב בבחירות 1996, לפני חצי יובל. במאמר נבקש להניח תשתית למענה לשאלה יסודית להבנת ההתנהגות הפוליטית של המצביעים מקרב יוצאי אתיופיה בבחירות לכנסת: מהם המנגנונים החברתיים והפוליטיים שפעלו והשפיעו על "הקול האתיופי" בין בחירות 1996 לבחירות 2021 והאם אפשר להצביע על תמורות שחלו במהלך השנים? עוד נטען כי ההנחה של המפלגות כי יוצאי אתיופיה הם בבחינת חומר ביד היוצר שגויה. במקביל, נדגים כיצד במרוצת השנים השתנו מנגנוני עיצוב ההתנהגות הפוליטית של בני העדה, וממילא גם האוריינטציה הפוליטית שלהם. לכן, גם אם הנטייה לתמוך במפלגות ימין שמרניות שרירה וקיימת, אין זו חזות הכול.