המרחב האקדמי הוא מקום מפגש שוויוני עבור מגוון הקבוצות בחברה הישראלית. על בסיס תפיסה זו הוקמה בתוך הקריה האקדמית אונו, תחת קורת גג אחת עם החוג ליהדות, 'הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה', הראשונה מסוגה שהוקמה בעולם. הקתדרה פועלת ליצירת מסגרת הרואה בכל באי המפגש שווים בין שווים, ללא כל התייחסות היררכית או שיפוטית. אחת ממטרותיה של הקתדרה היא להוביל לשינוי חברתי בישראל, ובפרט להתוות דרך לשינוי היחסים בין יהדות אתיופיה לחברה הישראלית ובין היהדות המקראית – המאפיינת את הקהילה האתיופית – ליהדות הרבנית.

הקהילה היהודית באתיופיה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם, בעלת היסטוריה של אלפי שנים ועבר תרבותי מפואר. המחקרים שעסקו ביהודי אתיופיה תרמו רבות להבנה על אודות תרבותם ומנהגי הדת של קהילת ביתא ישראל בתוך גבולות ישראל. למרות זאת, המפגש של הציבור הישראלי הרחב עם הקהילה ותרבותה מחמיץ לא פעם את העומק והמגוון של חברה זו, בין היתר משום שרבים מהמחקרים על אודותיה נכתבו על ידי חוקרים שאינם מבניה ושאלת הייצוג של הנחקרים נותרה עמומה. נוסף על כך, התפיסה הנרטיבית של רבים מהמחקרים אימצה את הנחות היסוד של העלייה והקליטה והמעיטה לעסוק בעולם שנשאר מאחור, באתיופיה. דומה כי כיום, כארבעה עשורים לאחר שהחלה העלייה הגדולה של בני הקהילה לישראל, בשלה העת לחקור את הקהילה מנקודות מבט נוספות, ובעיקר מאלו של החוקרות והחוקרים המגיעים מתוך הקהילה עצמה. כמו כן יש מקום לבחון את האופי הטראנס-לאומי של ההגירה מאתיופיה לישראל ואת הקשרים התרבותיים, הרגשיים, ההיסטוריים והכלכליים עם מקום הולדתם ואף עם הקהילה שנותרה שם. את החלל הזה מבקש למלא הגיליון הנוכחי.

בספרו 'שיחות על אהבה ופחד' (2018) עמד שרון שלום, בעקבות אבי שגיא (2006), על ההבחנה בין "זיהוי" ל"זהות". פעולת הזיהוי הופכת את הזולת למושא עבור המזהים ומבטאת את האופן שבו בני אדם נתפסים בעיני אחרים. כך מתהווה פעולת הזיהוי כפעולה חיצונית, שבה הזולת מוגדר על פי תכונות מסוימות וקולו לא נשמע. זאת ועוד, הגדרת המזוהה נעשית לא אחת בהתאם לצרכים ולמטרות של המזהה, כפי שקורה למשל כאשר המדינה, התרבות העברית או קבוצות אתניות שונות מגדירות את המזוהה, האובייקט, בהתאם לאידאולוגיות ומבני הכוח שלהן. לעיתים כוחו של המזהה כה גדול עד כי ביכולתו לספר למזוהה מיהו. פעולת הזיהוי יכולה להתגלם גם ברצון להכיר את האחר, טוען האנתרופולוג השוודי האנרז (Hannerz), ומאפשרת למזהה, המבקש לקבל את האחר, גם להמשיך ולשלוט בו.

לעומת הזיהוי, רעיון הזהות הוא בראש ובראשונה סיפור החיים הממשי, המתאר את מכלול ההתנהגויות, הפרקטיקות, המיתוסים, הזיכרונות והתודעות של אלו המדווחים עליהם. בגיליון זה של כתב העת קשת ביקשנו לעבור מפעולת הזיהוי לפעולת הזהות ולערער על הזהות האחידה והסטריאוטיפית שמיוחסת לא פעם לקהילה האתיופית בישראל. לשם כך נדרשנו קודם כול לחדול מהגדרה וקטלוג של "האחרים" במטרה לומר להם מי הם, ובמקום זאת – בחרנו להקשיב להם.

ההקשבה לאחר אינה פרקטיקה חדשה בשיח האקדמי והחברתי, והמעבר מפעולת הזיהוי לפעולת הזהות מתאפשר במידה רבה מתוך שיח הזהויות, שזוכה להד ולגיטימיות גדלים והולכים. על רקע זה ניתן להסביר את המאבקים החדשים שהובילה הקהילה האתיופית ואשר מלמדים על התנגדות לזיהוי המכליל. לדוגמה, צמיחתה של קבוצה מתוך הקהילה האתיופית אשר יצאה נגד חוקרים וחוקרות ותיקים מן האקדמיה על שהפכו אותם לאובייקט מחקרי, או הקריאה לבחון מחדש את ההסללה האוטומטית של ילדים ממוצא אתיופי אל החינוך הדתי. הקולות הללו מערערים על פעולת הזיהוי ומבקשים לחתור תחת שיח הזהויות שהעצים את החפצון ואת הפולקלוריזציה, ויחד איתם גם את הניכור וההכללה.

תהליכים אלה יצרו מציאות טראגית, שהובילה, בין השאר, ליציאת הקהילה האתיופית לרחובות ולגלי מחאות מצד הקהילה. אולם השיח המתעצם של פוליטיקת הזהויות הוליד גם את מה שניתן לכנות "טרור של זיהוי", המגדיר קבוצות באופן אחיד ונוקשה. כתוצאה מכך, המחאות הללו, אשר בחלקן ינקו מפוליטיקת הזהויות ותהליכי הרדוקציה שעבר המושג, הולידו שיח הזהויות המודד סוג מסוים של נאמנות קבוצתית ומסמן את מי שחושב אחרת כ"בוגד". כך, הכוח לסמן ולזהות, שעבר לידיהם של "האחרים", יוצאי אתיופיה, שימש לא פעם דלק עבור המחאה וליצירה מחדש של גבולות הקהילה. כך שיח הזהויות והמשטור של הזיהוי אפשרו ליוצאי אתיופיה להיאבק במזהים ובמסמנים, אך בה בעת גם שימשו מנוע ליצירת הגדרות חדשות, לעיתים נוקשות לא פחות. נדרש כאן, אם כן, חשבון נפש מצד כל הצדדים.

בגיליון זה אנו מציעים התחלה של תיקון ופתרון. אנו מבקשים לטעון, בין היתר, שמגוון חברתי הוא לא רק שלל הקבוצות בחברה הישראלית, אלא גם השונות שבתוכן. למרות הנראות הדומה, החברה האתיופית מורכבת מזרמים רבים, דעות, עמדות פוליטיות ותפיסות דתיות. אם כך, ההקשבה ל"אחרים" מחייבת אותנו להכיל זהות מפוצלת, מגוונת ולעיתים אף משוסעת; זהות שלא מורכבת רק מהקואורדינטות של העולם היהודי ומדינת ישראל, אלא גם מאתיופיה ואפריקה. בכך אנחנו רוצים לערער על הזיהוי החד-ממדי והפרטיקולרי של יוצאי אתיופיה ולהטעין אותו גם בממדים אוניברסליים.

בני האדם משתייכים לקולקטיב, לסביבה תרבותית, חברתית והיסטורית. עם זאת, זהותם נבחנת לעולם בהיותם יחידים. אוסף הקולות ונקודות המבט השונות שגיליון זה מבקש להשמיע לא נועד אפוא לבטל את הצורך בקיומה של סולידריות חברתית. במקום זאת, בתוך ריבוי המורכבויות הללו, וכדי להמשיך ולהיאבק על כינון מחדש של זהות ממלכתית משותפת, אנו מחויבים להתקרב ככל שניתן לפרדוקס, לסתירה, ולמצוא את הדרך לחיות לצידו או בתוכו, יחד ובמשותף.