תקציר

מאמר זה מבקש להציע מתודולוגיה אתנוגרפית – 'אתנוגרפיה בהולה,' הפועלת בתוך אירועים חברתיים, ביטחוניים, אפידמיולוגיים ואחרים, אשר בשל אופי האירוע אינם מאפשרים כניסה איטית וזהירה לשדה. על פי המשגה זו של החוקרת, ביכולתה של האנתרופולוגיה לספק פרשנות והבנה גם לאירועים אלו, אך לשם כך יש להגמיש את התפיסה האתנוגרפית הקלאסית ולפעול במהירות בשדות מחקר זמניים, במצבי חירום ובזמן האירוע עצמו. מכיוון שאירועים אלה מתרחשים בהפתעה או בהפתעה יחסית, גם הכניסה אליהם מתבצעת ללא הכנה מראש.

כדי להסביר את נחיצות האתנוגרפיה הבהולה, איעזר בשני מחקרים שערכתי בשיטה זו: הראשון במאהל רוטשילד בתל אביב בקיץ 2011 והשני בתקופת הבידוד הראשונה בעקבות התפרצות הקורונה בחורף 2020.

סוגיית הזמן היא מהותית ליישום מתודולוגיה זו, שכן הנתונים נאספו בבהילות ומתוך תחושה שהשדה עלול להיעלם בכל רגע ולהותיר חלל מחקרי. מכאן שאיסוף הנתונים והבהילות באיסופם תעמוד בבסיס הצגת שיטת האתנוגרפיה הבהולה, לא כתחליף קבוע לאתנוגרפיה הקלאסית – אלא מכורח הנסיבות, ומתוך אמונה בשיטה האתנוגרפית ככלי ניתוח יעיל ושימושי להבנת תופעות חברתיות ותרבותיות מיידיות.

תקציר

מאמר זה מבקש לבחון פרק מעניין בתולדות התכנון הישראלי ובהתפתחות הידע התכנוני והטמעתו בעבודה במקומות שונים ובסקאלות מרחביות ותכנוניות שונות, ולנתח אותו לאור הקשרים תרבותיים. בכך נבקש להרחיב את תפיסת התכנון המרחבי – מדיסציפלינה מקצועית, שנבחנת במקרים רבים על פי תוצרי התכנון ויישומם בפועל ועל פי הצלחתם בפתרון בעיות מרחביות מסוימות, לתפיסת תכנון שנכנה פה 'תכנון כתרבות.'

לשם כך המאמר יעסוק בפרדיגמת התכנון האזורי והידע המקצועי הכרוך בה וגם בדרכים שבהן שני מתכננים ישראלים, אריה דודאי ואורסולה אולסנר, אימצו עקרונות של ידע ש״נע״ באותה תקופה במרחב שבין אירופה, ישראל ואפריקה, והטמיעו אותם בעבודתם בישראל ובאפריקה בשנות השישים של המאה הקודמת. המאמר טוען כי אימוץ הידע על ידי השניים, השימוש בו והתרומה שלהם קשורים קשר הדוק לגאו־ביוגרפיה של המתכננים עצמם, כלומר לניסיון החיים העשיר, החריג והבינלאומי שלהם ולעבודתם במקומות שונים ברחבי הגלובוס.

בכך אנו מדגישים במאמר השפעות תרבותיות בינלאומיות על המתכננים כביטוי לתנועת ידע גלובלית המשפיעה על אנשי מקצוע שלומדים ועובדים במדינות וביבשות שונות. מלבד עבודת התכנון עצמה כוללת הביוגרפיה הזו תשומת לב לחלקם של המתכננים בהקמת מכונים וארגונים מקצועיים בישראל דוגמת המכון לתכנון ופיתוח בע"מ (IPD) והאיגוד לתכנון סביבתי. כך, אנו טוענים, כי בדומה למקובל במחקר בתחומי תרבות אחרים כמו אומנות או אדריכלות, שבהם לסקיצה ולתהליך היצירה יש מעמד חשוב במחקר של היצירה והיוצר, המאמר בוחן לא רק תוצרים שיושמו במרחב, אלא בוחן גם תחנות בהתפתחות הדרך המקצועית של המתכננים ותוכניות שלא התבצעו. באופן זה המאמר מאיר חלקים לא ידועים בהיסטוריה של התכנון בישראל.

תקציר

מחקרים במדינות שונות בעולם מצביעים על העמקת הפערים החינוכיים בין תלמידים מרקע סוציו־אקונומי גבוה לתלמידים מרקע סוציו־אקונומי נמוך כתוצאה ממשבר הקורונה. אחד הגורמים העיקריים לכך הוא שיעור ההשתתפות הנמוך של תלמידים מרקע סוציו־אקונומי נמוך בפעילות חינוכית. למרות התיעוד הרחב בספרות המחקר על הקשר שבין מוטיבציה לבין שיפור ההישגים האקדמיים, לאחרונה נשמעה קריאה להצגתה של גישה מעשית המתרגמת את התאוריות בתחום המוטיבציה לכדי מערך פעולות קוהרנטי, הניתן ליישום בתהליכי הכשרת מורים (לדוגמה, Chiu et al., 2021). הגישה המוטיבציונית ויישומיה בקבוצות עשויה לספק מענה הולם לקריאה זו ולתרום לצמצום הפערים בהישגים. חשיבותה מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שבעת הקורונה חוקרים ומעצבי מדיניות לא מיקדו את תשומת הלב בהגברת המוטיבציה, ובכך החמיצו את ההזדמנות לצמצום הפערים בהישגים.

המאמר הנוכחי שואף לתרום לצמצום הפערים בהישגים, כך שמורים בעת הפנדמיה יוכלו לעורר מוטיבציה פנימית בקרב תלמידים משכבות סוציו־אקונומיות נמוכות, על ידי שימוש בעקרונות ובאסטרטגיות של הגישה המוטיבציונית בקבוצות, כגון בכיתה. המאמר מדגיש את החשיבות של תחום המוטיבציה בעת הזו אף יותר ממתמיד, ומציע לאמץ את הגישה המוטיבציונית כתרגום אופרציונלי לתאוריית ההכוונה העצמית. יתרונה של הגישה הוא בביסוסה המחקרי בענף הייעוץ והטיפול בתרומתה להגברת המוטיבציה הפנימית. עד כה יישומיה של הגישה בתחום החינוך היו מצומצמים מאוד, ורק לפני כעשור הוצגו בשדה הקבוצתי, אך רובם ככולם עסקו במסגרות פרטניות. אלא שנוכח ההבדלים בין התהליכים המתרחשים בקבוצה, כגון בכיתה, לבין אלו המתרחשים ביחסי גומלין פרטניים, עולה צורך להציג דרכים ליישומה של הגישה בקבוצות במערכת החינוך. המאמר הנוכחי שואף למלא פער זה.

תקציר

מחקרים רבים בישראל בחנו את סוגיית שילובם של תלמידים מרקעים אתניים שונים בתוך החברה היהודית, אך תשומת לב מועטה בלבד הופנתה לתלמידים ותלמידות מהחברה הערבית הלומדים בבתי ספר יהודיים. כמו כן, המחקרים המעטים בנושא התמקדו בשאלות סוציו־תרבותיות ופדגוגיות ומזווית הראייה של החוקרים עצמם.

החידוש במאמר הנוכחי הוא בבחינת השילוב בראייה רטרוספקטיבית של שמונה צעירות בדואיות משכילות, כעשר שנים לאחר סיום לימודיהן בתיכון היהודי. ניתוח הראיונות נעשה בפרספקטיבת תאוריית הייצוגים החברתיים. מעדותן של הצעירות מתקבלת תמונה של תהליך מורכב ורצוף קשיים, שמקורו בצורך להתמודד עם ייצוגי זהות שונים – ולעיתים קונפליקטואליים – מאלו של החברה המסורתית שממנה באו.

ממצאי המחקר מראים כי במקביל להשתלבותן בהצלחה במסלולי לימוד סלקטיביים יוקרתיים במוסדות להשכלה גבוהה, מופעל על הצעירות לחץ לדבוק בייצוגים המסורתיים, גם במחיר פגיעה בקריירה האישית ובמימוש העצמי שלהן. מסקנות המחקר מדגישות את האחריות ואת המחויבות של החברה בישראל לבניית מסגרות חינוך שיאפשרו לצעירות הבדואיות להתפתח ולממש את יכולותיהן תוך שמירה על ייצוגי התרבות שממנה הן מגיעות ולא כאלטרנטיבה לתרבות זו.

תקציר

המחקר הנוכחי ביקש לבחון את מערכות היחסים בין תושבים מקבוצות אתניות מגוונות בשכונות עירוניות בישראל, עם דגש על יחסים עם תושבים ממוצא אתיופי. לצורך כך נבחרו 19 שכונות מ־19 רשויות, ובכל שכונה נערכו 30 ראיונות עומק עם תושבי השכונה ובעלי תפקידים בשכונה, חלקם ממוצא אתיופי. סך הכול נערכו 570 ראיונות. המחקר גילה יחס של אחרות כלפי תושבים ממוצא אתיופי בכל השכונות. היחס בא לידי ביטוי במופעים של מיקרואגרסיה מצד בעלי התפקידים ותושבים שאינם יוצאי אתיופיה. נמצא כי בתגובה למיקרואגרסיה המופנית כלפיהם נוקטים התושבים יוצאי אתיופיה אסטרטגיה פרואקטיבית של נבדלות מרצון מסביבתם, וזו מעצימה את תפיסתם כאחרים בעיני התושבים שאינם ממוצא אתיופי. תפיסה כזו פוגעת במערכות היחסים בין תושבים מקהילות מגוונות ויוצרת תחושת שונות, הדרה והרחקה בקרב כלל תושבי השכונה. מאמר זה מציע לחולל שינוי בתפיסות ובעמדות של התושבים ובעלי תפקידים כלפי תושבים ממוצא אתיופי, על מנת לשפר את מערכות היחסים בין הקבוצות השונות בשכונה.

המחקר הנוכחי ביקש לבדוק את תפיסותיהם של מטופלים עם התמכרות לחומרים פסיכואקטיביים כלפי טיפול בין אישי ממוקד רגש שבו השתתפו ואת תרומת הטיפול לתהליך שיקומם ולהצלחתם להתמודד עם ההתמכרות. במחקר נעשה שימוש בפרדיגמה האיכותנית ובמסגרתו בוצעו 36 ראיונות עומק חצי מובנים עם מטופלים המתמודדים עם התמכרות בשבע קהילות טיפוליות. מניתוח הראיונות נמצאו שלוש תמות, המשקפות שלושה מרכיבים של הטיפול הבין־אישי רגשי: (א) הפעלת אמפתיה אקטיבית בקרב אנשים המתמודדים עם התמכרות; (ב) הפעלת יחס חיובי כלפי אנשים המתמודדים עם התמכרות; (ג) הפעלת כנות עם אנשים המתמודדים עם התמכרות. ממצאי המחקר מלמדים כי טיפול בין אישי רגשי נתפס על ידי רוב המשתתפים כמהלך שתרם לתהליך שיקומם ועזר להם להמיר רגשות בושה, ייאוש וחרדה ברגשות של שליטה עצמית וביטחון. המרואיינים דיווחו כי הטיפול תרם להתמדתם והסתגלותם לקהילה הטיפולית ולהתנזרות מסמים ואלכוהול.

אסון שבעה באוקטובר ניפץ את התום וערער את הביטחון בכל מה שעשינו ואמרנו, בדעות המוצקות שהיו לנו, ברגשות שפיתחנו ובאמונות שלנו על העולם הסובב אותנו. בטלטלה הנוראית הזו לא היינו לבד: האוכלוסייה הבדואית שמתגוררת ביישובים הפזורים בנגב כולו, חוותה גם היא את רעידת האדמה. מטחי הטילים שנורו למקומות שונים בארץ הבהירו לכולם כי הסכנה משותפת לכל אזרחי המדינה, ללא הבדלי זהויות דתיות או לאומיות. ביישוב הכפרי הקטן סעווה שבדרך לערד נהרגו ארבעה ילדים בדואים מפגיעה ישירה של טיל במבנה הארעי של ביתם. ביישוב מכחול נהרגו אישה וילד וביישוב ערוער נהרג ילד. כולם נהרגו מפגיעה ישירה ביום הראשון למלחמה. המשותף לכל המקרים היה היעדר כל אמצעי מיגון. עד לסופה של השבת התברר כי כמעט ארבעים אזרחים בדואים שעבדו ביישובי הנגב המערבי צמודי הגבול נרצחו, ואחדים אף נלקחו בשבי החמאס. שוטרים בדואים בשדרות ובאופקים נהרגו בשעה שהגנו על תושבי הערים.

בשבעה באוקטובר נכנסנו להלם ההווה נוכח טבח אכזרי של ארגון החמאס ביישובי הדרום, שבו נרצחו 1,145 גברים, נשים וילדים, נוסף על חטיפתם של 243 אנשים; טבח שהוביל לתגובה קשה ולמלחמה עקובה מדם בעזה. הימים הראשונים היו ימים סוערים, עמומים, מטושטשים. גם אני, כמו רבים, בהיתי בשידורי הזוועות, אך ללא כל יכולת לעבד אותן למילים. כך, למרות היותי אנתרופולוגית הנרתמת באופן מיידי בעיתות משבר למחקר, מהרהרת על נקודות זמן אלו, מצאתי עצמי מרוקנת מכוח להוציא את הפנקס מהכיס ולצאת לשדה.

אתמול בבוקר ראיתי פיל צהוב מת. הוא צנח על האוטו של מירון מייד אחרי שהמוזיקה הפסיקה. ובכל התופת חשבתי שלא בכל יום נופל לך פיל על האוטו. באותו רגע, זה היה נראה לי הדבר הכי פסיכי שקרה לי היום, וכבר חשבתי איך אני מספר לשרון היפה שלי שנשארה בבית "על הפיל הצהוב שצנח לי על האוטו", חשבתי שאתחיל במשפט, "אתמול בוקר ראיתי פיל צהוב מת".

לאורך חייהם ישראלים יוצאי אתיופיה מנווטים בין הזהות האתיופית לבין זהותם הישראלית. המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר מיצבה את הישראלים יוצאי אתיופיה, כמו את יתר אזרחי ישראל, כישראלים יותר, אך למרות זאת הם עדיין מדגישים את הזהות האתיופית שלהם באמצעות סממנים תרבותיים ייחודיים שלהם. לדוגמה, בבית ספר תיכון בבית שמש נתבקשו התלמידים ללמוד על חלל צה"ל מהמלחמה ולהכין מיצג המספר את סיפור חייו ומותו. בטקס הסיום נוכחנו לראות כי תלמידים ישראלים יוצאי אתיופיה בחרו באופן מובהק ללמוד על חללים יוצאי אתיופיה. יתרה מכך, כפי שניתן לראות בתמונה המצורפת, חלקם הוסיפו במיצג את דגל אתיופיה לצד דגל ישראל, ויצרו ביטוי תרבותי ייחודי למגוון חוויותיהם.