המאמר מתמקד במפגש בין מרצה לא חרדי לסטודנטים חרדים, המתרחש בעקבות המהלך ההיסטורי-חברתי של כניסת סטודנטים חרדים ללימודים אקדמיים, והוא חלק ממערכת היחסים הנרקמת בין הציבור החרדי לחברה הסובבת אותו בעשורים האחרונים. בעוד שהתפיסות הדומיננטיות בחקר החברה החרדית מבליטות את הפסיביות של הקהילה החרדית ואת תלותה בחברה הסובבת אותה, המאמר מבליט יוזמה חרדית ויחסים הדדיים בין חרדים ולא חרדים.

במאמר זה מאופיינת ההוראה בסביבה הרב-תרבותית ונידונים האתגרים הכרוכים בה. המחקר חושף מקרים שבהם פערים סוציו-תרבותיים ולשוניים בין המרצה לסטודנטים, בין הסטודנטים לתוכן הנלמד ובין התכנים האקדמיים והפרקטיקה עשויים להוות אבן נגף בתהליכי הוראה ולמידה בכיתה ולהוביל ל"תפיסות שגויות" בקרב סטודנטים. לטיפול לא הולם בתפיסות השגויות עשויות להיות השלכות שליליות על ההיבטים הקוגניטיביים והרגשיים של הסטודנטים בתהליך הלמידה. המאמר מתמקד בפערים הלשוניים של סטודנטים, ב"תפיסות שגויות" ובפערים סוציו-תרבותיים בין תפיסותיהם הקודמות (כלומר הידע הקודם) ובין התכנים האקדמיים שנלמדו בקורס האקדמי 'הובלת שינויים בארגונים' בקריה האקדמית אונו. המתודולוגיה ששימשה במחקר היא אוטואתנוגרפית, הכוללת ניתוח של חוויית המחברת כמרצה בקורס, השיח עם הסטודנטים והחיבורים הרפלקטיביים שכתבו. כל אלו העלו אפיזודות שאפשר לפרשן מנקודת מבטה של המרצה כקשיי הבנה של הסטודנטים, ואילו מצד הסטודנטים כניתוק או התעלמות של המרצה מחייהם ומהידע הקודם שלהם. המאמר מקדם את הבנתנו בנוגע לפערים הבין-תרבותיים באקדמיה ולאפשרויות לצמצום פערים אלה בהוראה אקדמית, וגם מציע דרכים דידקטיות להתמודדות עם "התפיסות השגויות". אחת הדרכים הללו היא גישת ההכרה החמה – גישה המתייחסת למכלול ההיבטים המוטיבציוניים, הרגשיים והאישיותיים של הלומד. המאמר שופך אור על האפשרויות להעצמת הסטודנטים וקידום הצלחתם האקדמית וגם על סוגיית קידום שוויון ההזדמנויות בשוק התעסוקה למגזר הערבי.

המגמה הדוגלת ברב תרבותיות ופלורליזם חדרה לתחומי האקדמיה הישראלית בעשור האחרון. ביטוייה המיידים של מגמה זו ניכרים בעיקר בכיתות לימוד מעורבות. כיתות לימוד אלה מכנסות לשורותיהן נשים וגברים ממגזרים שונים ומדתות שונות. כמרצות בכיתות מעורבות, התמקדנו בסוגיות ההשתקה והאיפוק המקבלות משמעויות חדשה על רקע זה.

השתקה הפכה לנושא חשוב בדיון האנתרופולוגי, הסוציולוגי, התקשורתי והפסיכולוגי מאז שנות השבעים של המאה העשרים. החל מהמאה העשרים ואחת, ויחד עם תהליכים של גלובליזציה ורב-תרבותיות, הוסב הדיון בהשתקה לעיון באופי התרבותי של ההשתקה ומשמעויותיו.

מה מתרחש בתוך קמפוס שהוא חרדי? אילו לבטים, מתחים, הצלחות, פשרות וקשיים הם מנת חלקן של מרצות שמלמדות סטודנטיות חרדיות בקמפוס מופרד מגדרית ומגזרית? במאמר זה נביא כמה קטעים מיומני השדה שלנו, כמרצות, אשר ממחישים את האתגר שמחזיק צמד המילים "קמפוס חרדי". ניתוח של סיטואציות יומיומיות אלו מאפשר דיון באופן שבו ההתנגדות היא מקור לשינוי וללמידה, עבור כל הצדדים באינטראקציה. אנו מבקשות להאיר את יחסי הכוח שבין המרצה לבין הסטודנטיות ואת הבחירות שלנו לנוכח רגעי ההתנגדות שונים. בחיבור זה נציג, בצורה ישירה ותמציתית ביותר, כמה היבטים של המורכבות הפדגוגית והאידיאולוגית שמופיעים בתוך השיעורים וביניהם. החוויות הקונקרטיות והניתוח המיקרו-סוציולוגי של המפגש הבין-תרבותי בקמפוס חרדי יאפשר, כך אנו מקוות – דיון מושכל ומעמיק יותר באחת הסוגיות הבוערות בהשכלה הגבוהה בישראל כיום.

שפת גוף היא כלי פדגוגי חשוב ומרכזי בהוראה במסגרות רב-תרבותיות. המחקר הנוכחי מציג את היסודות שבאמצעותם ניתן לבנות באמצעות שפת הגוף קשרים חינוכיים וחברתיים מיטביים, המובילים להצלחה קוגניטיבית, רגשית, חברתית ותקשורתית ומפחיתים קצרים בתקשורת. במחקר פותחה מסגרת תאורטית ואנליטית של המרכיבים בשפת הגוף ובתקשורת הלא מילולית שהם המפתח להצלחה בחינוך ובהוראה במסגרות רב-תרבותיות. מסגרת זו מבוססת על ממצאים של ראיונות עומק קבוצתיים עם מרצים וסטודנטים בקריה האקדמית אונו (N=115). הראיונות נותחו ניתוחי תוכן איכותניים ונבנתה טרמינולוגיה אשר מתארת שלל הקשרים של שפת גוף ותקשורת לא מילולית בהוראה בהקשר רב-תרבותי. על סמך ממצאי המחקר מופו יסודות בשפת הגוף שתורמים להצלחה בהוראה בכיתות רב-תרבותיות, ומנגד – היבטים בשפת הגוף ובתקשורת הלא מילולית שגורמים לקצרים בתקשורת ולחוסר הבנה. לבסוף, המחקר מציג מסקנות תאורטיות ויישומיות.

מסוגלות עצמית מתייחסת לתפיסת הפרט את יכולתו לבצע משימות ולהתמודד עם אתגרים. מסוגלות עצמית בהוראה נבדקה עד כה בעיקר בהקשר של קידום הישגי תלמידים בבתי הספר, אך כמעט שלא נחקרה בהקשר של השכלה הגבוהה. המחקר הנוכחי בדק את תפיסת המסוגלות עצמית של מרצים להוראה רב-תרבותית באקדמיה. המסוגלות העצמית נבחנה באמצעות שלושה מדדים: מסוגלות אישית (עמדות ואמונות לגבי הוראה רב-תרבותית); מסוגלות בתוך הארגון (מידת התמיכה ושיתוף הפעולה בארגון); ומסוגלות להוראה בקבוצות רב-תרבותיות. במחקר השתתפו 92 מרצים מהקריה האקדמית אונו המלמדים בארבע פקולטות – מדעי הרוח, משפטים, מקצועות הבריאות ומינהל עסקים, אשר דיווחו בשיטת דיווח עצמי על מדדי המסוגלות השונים. ממצאי המחקר מעידים על קשר חיובי מובהק בין עמדה ביחס להוראה רב-תרבותית לבין מסוגלות ללמד בקבוצות רב-תרבותיות. כמו כן נמצא כי ככל שרמת המסוגלות בתוך הארגון גבוהה יותר (כלומר הצוות מאופיין בשיתוף פעולה ותמיכה), כך גם רמת המסוגלות להוראה אקדמית בקבוצות רב-תרבותיות גבוהה יותר. בהשוואה בין פקולטות נמצא כי רמת המסוגלות העצמית להוראה רב-תרבותית של מרצים בפקולטה למדעי הרוח גבוהה באופן מובהק מרמת המסוגלות של מרצים בפקולטות האחרות. חלקו האחרון של המאמר מוקדש לדיון בממצאי המחקר ולבחינת כיווני מחקר נוספים בעתיד.

מחקר זה בחן את המניעים של סטודנטים מהמגזר הערבי לבחור בלימודי תואר ראשון בחינוך וחברה ואת השפעת הלימודים עליהם ועל עיצוב זהותם המקצועית. המחקר התבסס על הפרדיגמה האיכותנית לאיסוף נתונים וניתוחם, והתמקד בחקר מקרה של קבוצת לימוד הומוגנית של 33 סטודנטים מהמגזר הערבי הלומדים במוסד אקדמי יהודי רב-תרבותי. במסגרת המחקר נעשה שימוש בראיונות עומק מובנים למחצה.

מהממצאים עולה כי הסטודנטים בחרו במסלול הלימודים של חינוך וחברה משום רצונם ללכת בדרכי מודל חינוכי מעברם כתלמידים ולהוביל תהליכי שינוי בחברה הערבית. כמו כן, הלימודים מהווים עבורם קרש קפיצה ללימודים מתקדמים בתחום אחר, ובמקרה של הנשים – מקצוע המתאים לתפקיד האישה בחברה הערבית.