הפקולטה למדעי הרוח והחברה, הקריה האקדמית אונו
שפת גוף היא כלי פדגוגי חשוב ומרכזי בהוראה במסגרות רב-תרבותיות. המחקר הנוכחי מציג את היסודות שבאמצעותם ניתן לבנות באמצעות שפת הגוף קשרים חינוכיים וחברתיים מיטביים, המובילים להצלחה קוגניטיבית, רגשית, חברתית ותקשורתית ומפחיתים קצרים בתקשורת. במחקר פותחה מסגרת תאורטית ואנליטית של המרכיבים בשפת הגוף ובתקשורת הלא מילולית שהם המפתח להצלחה בחינוך ובהוראה במסגרות רב-תרבותיות. מסגרת זו מבוססת על ממצאים של ראיונות עומק קבוצתיים עם מרצים וסטודנטים בקריה האקדמית אונו (N=115). הראיונות נותחו ניתוחי תוכן איכותניים ונבנתה טרמינולוגיה אשר מתארת שלל הקשרים של שפת גוף ותקשורת לא מילולית בהוראה בהקשר רב-תרבותי. על סמך ממצאי המחקר מופו יסודות בשפת הגוף שתורמים להצלחה בהוראה בכיתות רב-תרבותיות, ומנגד – היבטים בשפת הגוף ובתקשורת הלא מילולית שגורמים לקצרים בתקשורת ולחוסר הבנה. לבסוף, המחקר מציג מסקנות תאורטיות ויישומיות.
המחקר הנוכחי עוסק בשימוש בשפת גוף כמפתח להצלחה בחינוך ובהוראה במסגרות רב-תרבותיות. למרות תרומתה הרבה של שפת הגוף להוראה אפקטיבית, קיים חסך במחקרים שבחנו את שפת הגוף בהוראה רב-תרבותית, ומכאן תרומתו הייחודית של המחקר הנוכחי. שפת גוף מוגדרת כמחווה לא מילולית המעבירה מידע או מסר (Knapp et al., 2013). ההגדרה הרחבה מתייחסת לכלל התקשורת הלא מילולית, כולל היבטים פארא-מילוליים של איכויות הקול (טון, אינטונציה, היגוי וכדומה) (Afifi, 2007). לתקשורת הלא מילולית ולשפת הגוף יריעה רחבה ביותר של סימנים, הנחלקים לשני סוגים – מרכיבים אוניברסליים, שהם בעלי בסיס מולד (Neill, 1991), ומרכיבים תלויי תרבות, שמקורם בהבניה חברתית, ולפיכך הבנת משמעותם עשויה להיות שונה בין תרבויות (Ekman et al., 2013).
משום כך, בעוד שבהקשרים הומוגניים מבחינה תרבותית שפת הגוף מאפשרת תקשורת אפקטיבית, הרי שבהקשרים רב-תרבותיים היא עשויה לגרום לקצרים בתקשורת ולחוסר הבנות. המחקר הנוכחי מאתר את אותם מאפיינים הגורמים לקצרים בתקשורת ולחוסר הבנה על רקע פערים תרבותיים בתקשורת הלא מילולית, ומנגד – את המאפיינים בשפת הגוף ובתקשורת הלא מילולית שיכולים לשמש עוגנים להגברת האפקטיביות של ההוראה והלמידה בכיתות רב-תרבותיות.
ברמה התאורטית, תרומת המחקר הנוכחי היא בפיתוח מסגרת תאורטית ואנליטית לקידום הבנת שפת הגוף כמפתח להצלחה בחינוך ובהוראה במסגרות רב-תרבותיות. ברמה היישומית, המחקר מסייע למורים ולמרצים להבין את משמעותה של שפת הגוף וכיצד אפשר להשתמש בה כדי לשפר את ההוראה במסגרות הטרוגניות רב-תרבותיות. נוסף על כך, הבנת משמעותם של הסימנים הלא מילוליים תסייע למרצים להבין טוב יותר את הסטודנטים ותגביר את האפקטיביות של ההוראה בכיתות רב-תרבותיות.
שפת הגוף כוללת יריעה רחבה מאוד של סימנים, ובניגוד לתקשורת המילולית אין בה שתיקה – זו שפה ש"מדברת" כל הזמן, ומכאן החשיבות הרבה המיוחסת לה ולהבנת משמעותה (Grebelsky-Lichtman, 2017). הבדל נוסף בין השתיים הוא ברמת המודעות אליהן: המודעות לשפת הגוף נמוכה בהשוואה למודעות לביטויים המילוליים (DePaulo, 1992), אך הרגישות אליה גבוהה. כבר מגיל צעיר מאוד אנחנו מסוגלים להבחין במסרים לא מילוליים ולהגיב עליהם בעוצמה רבה (Trees, 2000). עוד בטרם מלאו לו שנה ולפני שהילד מסוגל להביע במילים את תחושותיו, הוא כבר יכול לזהות הבעות של אנשים ושל דמויות מתוך תמונות וציורים בספרי הילדים שהוא מעיין בהם. הוא גם מסוגל לחקות את ההבעות עצמן, אף שאין הוא יודע לבטא את משמעותן במילים (Birdwhistell, 2010). יכולתם של ילדים לפרש תקשורת לא מילולית הולכת ומשתפרת ככל שהם גדלים וצוברים ניסיון במצבים ספציפיים (Grebelsky-Lichtman, 2014).
מספר תאוריות מסבירות את תהליך הרכישה של שפת הגוף והתקשורת הלא מילולית. תאוריית הלמידה החברתית מדגישה את רכישת שפת הגוף באמצעות צפייה בהתנהגות של אחרים, המהווים מודל, וחיקויה (Bandura, 1986); תאוריות ההתניה האופרנטית מציינות את רכישת שפת הגוף באמצעות חיזוקים. בהתאם לכך התנהגויות לא מילוליות שיקבלו חיזוק יוטמעו ושכיחותן תעלה; תאוריות הלמידה הישירה טוענות ששפת הגוף נרכשת באמצעות למידה מכוונת, מודעת וישירה. כך לדוגמה בתרבות המערבית מלמדים את הילד את תנועת היד המבטאת 'שלום' לציון ברכה (Grebelsky-Lichtman, 2016).
לשפת הגוף מאפיינים אוניברסליים של תנועה, החוצים גבולות בין-תרבותיים ומשותפים לאנשים מסביבות שונות. במאפיינים האוניברסליים של שפת הגוף התנועה איננה מתפרשת על פי תוויות תרבותיות ספציפיות, אף שהמשמעות המיוחסת לתנועה יכולה להיות מושפעת מגורמים תרבותיים (Kestenberg et al., 1996). תאוריית הדיפרנציאל האמוציונאלי (Differential-Emotion Perspective of Psychology) מדגישה את האוניברסליות בהבעות פנים (Ekman et al., 2013; Trees, 2000).
באמצעות ניתוח שפת הגוף אפשר גם לשים לב לדרך שבה דפוסי התנועה של שני אנשים ייצרו הרמוניה זה עם זה או יתנגשו האחד באחר, ובהתאם לכך – תיווצר "כימיה" חיובית וסינכרוניזציה בין-אישית או לחלופין יחסים משובשים. לפיכך שפת הגוף עשויה לתרום לא רק להבנה של אנשים אינדיווידואלים, אלא גם להבנה של קשרי גומלין בין-אישיים (Grebelsky-Lichtman, 2014), ולשמש כך כלי עזר עבור הורים, מחנכים, מרצים ופסיכולוגים לשיפור האינטראקציות שהם מקיימים.
השימוש בניתוח שפת הגוף במסגרת תאורטית נשען על הבנת הנפש (mind), הרגשות והגוף כמערכות משולבות הפועלות באופן הדדי (body-mind connection). קשר הוליסטי זה משמעותו שהגוף לא רק משקף את הנפש, אלא שהוא גם מסוגל להשפיע עליה. לדוגמה, נמצא שדימויים מנטליים יכולים להשפיע על מיומנויות תנועה, ושתנועה יכולה להשפיע על דפוסים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים והתנהגותיים (Bar Shalom et al., 2018). כמו כן נמצא שתבניות של שפת גוף משקפות אספקטים באישיות, למשל התנהגות מוטורית מוקדמת קשורה לתפקוד נפשי מאוחר יותר. פסיכיאטרים ופסיכו-אנליטיים שחקרו מבוגרים וילדים עם נזק מוחי טוענים לקשר בין תהליך החשיבה, התפקודים הנוירולוגיים והתנועה. לאבאן קישר העדפות לדפוס תנועה מסוים עם דרך מסוימת של חשיבה ופעולה, וטען כי תנועה של אנשים יכולה לשקף את מחשבותיהם ורגשותיהם (Hodgson, 2016).
אחת הטענות היא כי בהקשרים מסוימים אפשר לעצב תבניות תנועה במודע. לדוגמה, רקדנים וכוריאוגרפים משתמשים בתנועה בצורה מדויקת על מנת לעורר הדים בקהל, ושחקנים משתמשים בהבעות פנים, במחוות ובתנועות גוף כדי להגדיר את המצב הרגשי של הדמות ולהעביר באמצעותן תכונות וכוונות. אקמן (Ekman, 1997) חקר את הדרכים שבהן אנשים מצנזרים התנהגות לא מילולית בניסיון להסוות רגשות ולהטעות אחרים. אולם למרות הניסיון להסוות את המצב הרגשי, ברוב המקרים יש לתנועות הגוף פוטנציאל לחשוף מצבים ורגשות שאינם מובעים בצורה מילולית. מחקרים המתמקדים ביחסי הורה-ילד וביחסי מבוגרים מדגישים לעיתים קרובות את יעילותה של התקשורת הלא מילולית ואת יכולתה להצביע על קושי רגשי (Grebelsky-Lichtman, 2014). ואכן, מומחים ברפואה נפשית משתמשים באופן קבוע בהבעות הפנים ובתנועות הגוף של מטופלים כאינדיקטור לרגשות ולמניעים שייתכן שאין הם מביעים באופן מילולי. פרויד ציין שמטופלים חושפים בצורה לא מודעת חרדות פנימיות בעזרת תנועות גוף. כך, טוען פרויד, גם אם שפתיו שותקות, הוא מפטפט עם קצות אצבעותיו (Lear, 2015).
ישנם חיזוקים רבים בנוגע להתאמה בין תהליכים קוגניטיביים ומחוות גוף. מחקרים בתחום (למשל, Rimé, 1983) מראים שהגבלת תנועה מפריעה ליכולותיו של האדם לארגן את מחשבותיו ולהביען במילים. מחקרים אחרים טוענים שהתנועה מסייעת בתרגום של מחשבות למילים, כי היא עוזרת לדובר להתמקד בתבניות קוגניטיביות ואחר כך לסמל אותן (Birdwhistell, 2010).
התאוריה בתחום שפת הגוף מבחינה בין ארבעה ממדים, ואליהם יתייחס המחקר הנוכחי: קינסיקה (Kinesics) – תחום התנועות (Gestures), מיצבי הגוף (Postures), הבעות הפנים וקשר העין; פרוקסמיקה (Proxemics) – תורת המרחקים, תחום המרחב האישי והטריטוריה; הופעה (Performance and physical appearance) – לבוש, מראה, תפאורה; היבטים פארא-מילוליים – איכויות הקול: עוצמה, היגוי, שטף, טון, אינטונציה וכדומה (Jones & LeBaron, 2002; McNeill et al., 1994). המסר שעובר בתקשורת הלא מילולית מקבל את משמעותו מההתייחסות לארבעת ממדים אלו כמכלול (Buck & VanLear, 2002; Grebelsky-Lichtman, 2014), אולם רוב המחקרים בתחום ניתחו רק אחד מן הממדים הללו. המחקר הנוכחי בחן את כל ארבעת הממדים של התקשורת הלא מילולית וביטוייהם בהוראה בהקשר רב-תרבותי.
קינסיקה היא תחום בחקר שפת הגוף הבוחן את התנועות וההבעות. התנועות והבעות הפנים משמשות כאמצעי הראשוני לתקשורת בין הורה וילד – כך למשל, האם מחייכת בהסכמה ואישור ומחזקת באופן זה התנהגות מסוימת אצל ילדה, או מקדירה פניה לסימון של חוסר שביעות רצון. אנו גם יכולים לזהות אמפתיה של אחרים על פי הבעתם. תנועות הבעה מחיות ונותנות אנרגיה למילים שלנו. הן מגלות את המחשבות והכוונות של אחרים בצורה אמיתית יותר מאשר מילים, אשר עלולות להיות כוזבות (Grebelsky-Lichtman, 2017).
תאוריות בתקשורת לא מילולית (Ekman et al., 2013) גורסות כי להבעות הפנים יש בסיס מולד שהוא אוניברסלי ומשותף לכל התרבויות. סך הכול יש שש הבעות פנים אוניברסליות: כעס, שמחה, עצב, הפתעה, פחד, גועל. יתר הבעות הפנים, לדוגמה זלזול, הן תלויות תרבות ומהוות מקור לקצרים בתקשורת ולחוסר הבנה בתקשורת רב-תרבותית. בדומה לכך, יש גם תנועות גוף רבות שהן תלויות תרבות, כגון סימון ניצחון באמצעות שתי האצבעות בדוגמת האות הלטינית וי (מהמילה ניצחון באנגלית, victory). תנועות אלה מכונות בספרות המחקר Emblems, והן מרכיב מרכזי הגורם לקצרים בתקשורת בין-תרבותית (Ekman et al., 2013). הסיבה לכך היא שבתנועות אלה אין קשר מהותי בין הסימן למסומן, אלא הקשר נוצר מתוך הבניה חברתית. משום כך משמעותן המדויקת ידועה רק לחברי אותה התרבות או החברה, ואילו בהקשרים רב-תרבותיים הן חסרות משמעות ברורה.
תנועות והבעות יכולות להיבחן משתי נקודות ראות: זו של מעביר המסר וזו של מקבל המסר. מנקודת ראותו של מקבל המסר מבחינים בין שתי קבוצות מובחנות של מסרים: מסרים גלויים ומסרים סמויים. מסרים גלויים מעבירים תכנים עם מסר ספציפי, למשל תנועת יד שמסמנת שיש לפנות לכיוון מסוים. המסרים הגלויים יכולים להילוות למילים, אך גם להחליף אותן באופן מלא. מסרים סמויים מעבירים רגשות וכוונות, למשל באמצעות שרירי הפנים, וכדי לפענחם נדרשת מידה רבה יותר של רגישות ומיומנות מצד מקבל המסר (Grebelsky-Lichtman, 2021). לכן כדי לפתח מיומנויות תקשורת לא מילוליות בקרב מקבלי המסר יש להגביר את הבנתם ורגישותם לא רק למסרים הגלויים, אלא גם למסרים הסמויים.
מנקודת ראותו של מעביר המסר מבחינים בין שלוש קבוצות של תנועות: תנועות יזומות ומודעות, תנועות לא יזומות ותנועות לא מודעות. תנועות יזומות ומודעות הן תנועות שמבוצעות במתכוון וביודעין, כגון תנועת יד כלפי מעלה המסמנת לעלות למעלה. במקרה זה המסרים הלא מילוליים מכוונים על ידי מעביר המסר והוא גם שולט בעוצמתם. תנועות לא יזומות הן תנועות המסגירות מצב רגשי מסוים, כגון תנועות ראש של חוסר נוחות. הן אינן מבוצעות ביודעין ובמתכוון, אולם אם הפרט מעוניין הוא יכול לשלוט בהן ולהעביר אותן אל תחום התנועות היזומות. תנועות לא מודעות הן ברובן אינסטינקטיביות, ומשכך הפרט לא יכול לשלוט בהן, כלומר אין באפשרותו ליזום אותן או להימנע מהן (Allwood, 2002). כדי לפתח מיומנויות תקשורת לא מילוליות בקרב מעבירי המסר יש ללמדם להעביר כמה שיותר תנועות מהתחום הלא מודע והלא יזום אל התחום המודע והיזום.
הבחנה תאורטית חשובה בתחום התקשורת הלא מילולית וקינסיקה שאליה יתייחס המחקר הנוכחי היא בין מחוות (Gestures) למיצבי הגוף (Postures).
מחוות הן תנועות (בעיקר של ידיים וראש) שמלוות את הדיבור ומבוצעות על ידי הדובר כדי להדגים את דבריו, בעיקר כאשר הוא מתאר אובייקטים שיש להם צורה או גודל מסוימים. לעיתים המחוות אף מחליפות את הדיבור (Grebelsky-Lichtman, 2016). המחוות הן לרוב בעלות כוונה תקשורתית של פונקציה מסוימת גלויה. לטענתה של בוולס (Bavelas, 1994) אי אפשר להבין מחוות ללא הקשר; כמו שהדובר מכוון לנמען ברגע מסוים, כך גם פועלת המחווה. ניתן לחלק את המחוות לכמה סוגים לפי התפקיד שלהן בתוך האינטראקציה: מחוות שמבצעות תפקיד זהה לזה של הדיבור ומשמשות לחיזוק המסר המילולי – מחוות אלה תפקידן להקל על הנמען להבין את המסר; מחוות שבאות להוסיף על המשמעות של הדיבור – למחוות אלה משמעות הנוספת לדיבור; מחוות המעבירות את כוונות הדובר – מחוות אלה מעבירות משמעות מהדובר לנמען ללא דיבור. המחקר הנוכחי מפתח חלוקה זו של המחוות (Grebelsky-Lichtman, 2014).
מיצבי גוף הוא מונח שטבע לאבאן (Hodgson, 2016). במיצב הגוף יש יותר מממד אחד. הוא משמש להעברת עמדה בין-אישית ומשתנה בהתאם למצב הרגשי. שליטתו של הפרט במיצב הגוף נמוכה יותר מאשר שליטתו בהבעות הפנים או הקול, ולכן עשויה להיות "דליפה" (leakage). לדוגמה, מתח או עצבנות עשויים שלא לבוא לידי ביטוי בפנים, אבל ניכרים היטב במיצב הגוף (Ekman, 1997).
מיצב הגוף בא לידי ביטוי בעיצוב שפת הגוף במישור (shaping in space in planes) ומספק את המבנה למערכות יחסים ולמשמעויות מורכבות (Kestenberg et al., 1996). עיצוב במישור בשפת הגוף קשור להיבטים קוגניטיביים, כולל דפוסי חשיבה, תפיסה וזיכרון; להיבטים רגשיים ודפוסי אישיות; להיבטים התפתחותיים; ולהיבטים תקשורתיים. עיצוב במישור כולל התייחסות לשלושה מישורים: המישור האופקי (horizontal), המישור האנכי (vertical) והמישור החיצי (sagittal), ולכל מישור יש שני ממדים. המישור האופקי מאופיין בהצטמצמות – סגירה (enclosing), או בהתרחבות ופתיחות – פרישה (spreading). המישור האנכי מאופיין בירידה (descending) – כפיפות, ובהתרוממות (ascending) – זקיפות. המישור החיצי מאופיין בהתרחקות (retreating) – נסיגה אחורה, או בהתקדמות (advancing). על ידי צפייה בתנועות העיצוב במישור וניתוחן אפשר להבין את הדרך שבה הפרט מתקשר עם אחרים ואת סגנונות הקוגניציה שלו ומצבו הרגשי. לעיצוב במישור חשיבות בתהליכי גיבוש התרשמות ותפיסה. לדוגמה, מורה שנתקלת בתלמיד שהוא סגור, כפוף ובנסיגה, תסיק שיש לו קושי רגשי. על בסיס ניתוח עיצוב במישור בוחן המחקר הנוכחי את האינטראקציה מרצה-סטודנט בהקשרים של הדדיות, התאמות וחוסר התאמות בין הצדדים במהלך האינטראקציה המשותפת. המחקר מפתח את נושא המשמעות של התנהגויות מסוימות תוך בחינת הקשר בין התנהגות מסוימת של אחד השותפים לבין התנהגותו של הצד האחר בהקשר רב-תרבותי, ובכך תרומתו הייחודית.
המונח פרוקסמיקה נטבע על ידי הול (Hall), והוא נגזר מהפועל ביוונית שמשמעו לגשת, להתקרב. פרוקסמיקה עוסקת בתחום המרחב האישי והטריטוריה ובאופן שבו בני האדם תופסים אותו. המחקר הנוכחי מנתח את תחום הפרוקסמיקה והמרחב הטריטוריאלי בהקשר רב-תרבותי ובכך תורם לניתוח מורכב יותר של התקשורת הלא מילולית ולהבנת משמעויותיה. מחקרים מראים כי טריטוריאליות היא במידה רבה תכונה מולדת, שאיננה ייחודית לתרבות מסויימת (Knapp & Hall, 2010). בכל החברות האנושיות יש דחף להחזיק בשטח מסוים, במעגל של פרטיות, ולהגן עליו מפני פלישה. גודלו של המעגל יכול להיות להשתנות ממרחב תרבותי אחד למשנהו, כשם שהנורמות והמבנה החברתי שונים ממרחב אחד לאחר. אולם העיקרון של מרחב טריטוריאלי השייך לכל פרט, המגן עליו מפני פלישה, הוא עיקרון אוניברסלי המשותף לכל בני האדם.
חוקרים רבים מנסים להגדיר את הגבולות של המרחב הטריטוריאלי כתחום שהוא לרוב לא פיזי, אלא תחום שלו גבולות לא נראים, המקיף את גוף האדם (Grebelsky-Lichtman, 2014). סומר (Sommer, 2002), שטבע את המונח מרחב אישי (personal space), טען כי גודל המרחב האישי הנייד נקבע על ידי המרחק הפיזי שהאדם מציב בינו לבין הזולת; מעין טריטוריה גאוגרפית פרטית הנעה עם האדם, שבתוכה נעשים המגעים עם האחרים. גודלו של המרחב האישי תלוי בגורמים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים, והוא משתנה בהתאם למצבים שונים שבהם האדם שרוי. יש מבין החוקרים המדגישים את המשמעות הפסיכולוגית של המרחב האישי (Knapp et al., 2013). להערכתם המרחב האישי הוא טריטוריה פרטית המשמשת אמצעי לשמירת פרטיות והגנה מאיום חיצוני. תפקידו של המרחב האישי להוות מעין אזור הגנה או חיץ בין הגוף והסביבה, וככזה הוא מפחית את עוצמת הזעזועים הנוצרים ביחסים בין-אישיים.
המרחב האישי של כל פרט הוא לא קבוע, אלא משתנה בהתאם לסיטואציות התקשורתיות שהפרט נתון בהן ולמצבו הנפשי, כגון רגשות חרדה, תוקפנות, תלות ומשיכה לאחרים. במצבי חרדה, חוסר ודאות או איום על הסטטוס האישי נוטים אנשים להגדיל את המרחק מזולתם. לעומת זאת, הם נוטים להתקרב לבן שיחם כאשר זה משבח אותם על מעשיהם (Afifi, 2007). נוסף על כך, ככל שהקרבה הבין-אישית גדולה יותר, כך קטן המרחק בין הפרטים, וככל שהמקום הוא רשמי כך גדל המרחק. גם תכונות אישיות, כמו אוטונומיה, ביישנות, ביטחון עצמי ותלות, מהוות גורם חשוב בקביעת המרחק האישי, בעיקר כשמצב ספציפי מעורר תכונות אלו (Sommer, 2002).
באופן כללי, אנשים מגיבים באי-נוחות לפלישה למרחב האישי שלהם. משום כך המרחק בין שני צדדים באינטראקציה תקשורתית משותפת והתגובה של כל אחד מן הצדדים לשינויים במרחק זה, יכולים להעיד במידה רבה על טיב היחסים ביניהם (Grebelsky-Lichtman, 2014).
המחקר הנוכחי בוחן את הנושא של תורת המרחקים בהקשר של הוראה במסגרות רב-תרבותיות. הבחינה נעשית הן בהיבט של המרצה הן בהיבט של הסטודנט לצורך הערכת האינטראקציה, אופיה והתפתחותה. תרומתו הייחודית מתבטאת בניתוח ההוליסטי של שפת הגוף והתקשורת הלא מילולית של שני השותפים לאינטראקציה בהיבט רב-תרבותי.
תאוריות בתקשורת לא מילולית מייחסות להופעה מרכיב חשוב בתהליכי גיבוש התרשמות ובתהליכים קוגניטיביים, חברתיים, רגשיים, אישיותיים והתפתחותיים (Afifi, 2007). אחד ההיבטים של הופעה בתקשורת לא מילולית הוא הלבוש. הלבוש מבוסס על קוד תלוי תרבות, וככזה גם המשמעות הניתנת לו היא תרבותית. ללבוש יש השפעה רבה בתקשורת בין-אישית. מאפיינים נוספים של ההופעה הם אביזרים ותכשיטים (אקססוריז), אשר גם הם נושאים מסר חברתי ומשמשים סממן תרבותי. בכלל זה גם לצבעים בהופעה יש משמעות תרבותית, הנוצרת בתהליך של הבניה חברתית.
ההופעה כוללת גם מרכיבים של ריהוט ורקע (תמונה על הקיר, חפץ שמונח על השולחן), המשפיעים על תהליכים קוגניטיביים של תפיסה, שכן כל מרכיב כזה משמש מסר תקשורתי בפני עצמו.
איכויות הקול הן מרכיב חשוב בתקשורת לא מילולית, והן ראי לאישיות של האדם, למצב הרגשי, למצב הקוגניטיבי, למידת הביטחון העצמי, למצב החברתי והתקשורתי ולהיבטים התפתחותיים. תאוריות בתקשורת הלא מילולית (Afifi, 2007; Schultz et al., 2012) מייחסות למרכיבים רבים באיכויות הקול תפקיד חשוב בתהליכי גיבוש התרשמות, תפיסה וזכירה ובתהליכים חברתיים ורגשיים. בין המרכיבים הפארא-מילוליים: גובה הקול; עוצמת הקול (ווליום); מהירות הדיבור; שטף הדיבור; היגוי (דיקציה); גיוון הקול (אינטונציה); צלילות הקול; והטון של הדיבור (Grebelsky-Lichtman & Katz, 2020). מרכיבים אלה ממלאים תפקיד חשוב בתקשורת, ובהקשר רב-תרבותי הם עשויים להיות מקור לקצרים ולחוסר הבנות על רקע הבדלים תרבותיים והבניה חברתית.
מטרות המחקר הנוכחי הן לחקור את שפת הגוף והתקשורת הלא מילולית ולהרחיב את השימוש בשפת הגוף לצורך העלאת האפקטיביות בהוראה. נוסף על כך מבקש המחקר להרחיב את המודלים המתודולוגיים בתחום של שפת הגוף ולפתח אפליקציות מגוונות בתחום שיש בו חסך מחקרי. המחקר הנוכחי מציג מסגרת אנליטית למיפוי של שפת הגוף ולפיתוח מיומנויות תקשורת לא מילוליות לקראת הוראה רב-תרבותית
