אירועי השבעה באוקטובר הם, לכל הדעות, נקודת אל־חזור ושלב מעבר בתולדות מדינת ישראל: קריסת קונספציות, כישלון צבאי ופוליטי־מדיני, וקו פרשת מים בדברי ימי התנועות הפוליטיות. לאחר מחיקת מפלגת העבודה וקריסת השמאל הציוני, הם מסמנים, נכון לעכשיו, גם את ערעור הליכוד. זהו קו פרשת מים עכור ביותר ביחסי יהודים־פלסטינים, יחסים שלא ישוקמו בטווח זמן של שני הדורות הבאים לפחות; יצירת תשתית חדשה ביחסים הטראומטיים והפוסט־טראומטיים בין שני לאומים אלה, לצד התחזקות המאבק הבין־דתי בארץ הקודש, שוודאי רק יחריף; מצידו האחד ניצב מבול אל־אקצא של חמאס, שיועד ליצור תשתית לג'יהאד גלובלי כנגד ישראל, ומצידו האחר צעדות הימין בעיר העתיקה ובהר הבית והעמקת ההתנחלויות, המסכלות כל אפשרות של חתירה לפתרון פוליטי רציונלי לסכסוך לאומי על בסיס גבולות מוגדרים. אירועים אלה מבעבעים על תשתית של חברה ישראלית משוסעת, המצויה בעיצומו של מאבק זהויות היסטורי שאומנם הושהה לזמן מה, אך הוא עתיד לשוב ולהציפה ביתר שאת אם לא תיבחר הנהגה אחראית ויינקטו צעדים פוליטיים דרסטיים. במילים אחרות: סבך הבעיות שקדם לאירועי ה־7 באוקטובר כבר היה רב מלהכיל, ועתה הוא סיר לחץ מבעבע הנדמה כתחילת התגשמותו של חזון אפוקליפטי.

במשך תשעה חודשים של התרחשויות מואצות וקשות התחושה הייתה שאנו במרוץ אחרי אירועים שיוצאים משליטה. בכל פעם שהוזמנתי לדיון או לפורום כדי להציע באופן ציבורי את פרשנותי ותפיסתי, והתבוננתי במה שכתבתי בפעם הקודמת, חשתי שהשפה לא מספיקה להכיל את ההאצה שבמציאות, במיוחד מצד מי שמנסה לאחוז בכל צדדי השיח וחולם עדיין על שיקום השיח ועל תיקון. במסה זו אשרטט את קווי השבר של הישראליות, ובאפילוג שבסופה אתייחס לחודש הראשון של המלחמה – עד לתחילת עסקת החטופים – כשאחריתה מי ישורנה, וכשאי אפשר לחתוך בין האסון בעזה ובין אסוננו. לא אנסה לשרטט את אופק האירועים וכלל ההקשרים, אלא רק להראות כיצד אותם קווי שבר התנקזו אל המלחמה, מועצמים דרכה ומשתקפים בעדה.

בספר שכתבנו אנוכי ופרופ׳ יוסף אגסי ז״ל, Games to play and games not to play, אנו טוענים כי תורת המשחקים אפקטיבית ביותר לא בבחירה איך לשחק את המשחק, אלא בבחירה אילו משחקים שלא לשחק: בכך שהיא יכולה לעזור לנו לבחור מאילו משחקים עלינו להימנע. השאלה החשובה ביותר במדעי המדינה היא כיצד למנוע מלחמות; תורת המשחקים יכולה לתרום לדיון בשאלה – כיצד למנוע מלחמות? ולהשיב שיש להימנע ממשחקים שעלולים להוביל למלחמה, ואפילו להימנע ממשחקים שעלולים להוביל למשחקים שעלולים להביא למלחמה, בבחינת ״התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו״. המדיניות האפקטיבית ביותר למניעת משחקים שעלולים להוביל למלחמות היא הגינות בלתי מותנה, כלומר מחויבות חד־צדדית לחוק הבין־לאומי, בצירוף נדיבות מותנה. התחייבות אמינה מצד המדינה לשמירה בלתי מותנה על החוק הבין־לאומי מכרסמת בתמריץ של שכנותיה להתחמש כנגדה כדי למנוע פלישה מצידה, או להיכנס לבריתות צבאיות כנגדה ולפתח מוניטין של פגיעות טרוריסטיות בה לשם מניעת פלישות וכיבוש – כל זאת עד כדי נטרול אותו תמריץ.

המשבר ההיסטורי המתחולל בישראל אינו רק תוצר של מאבקים פוליטיים סביב אינטרסים ושליטה, וגם לא תוצר של מאבקים אישיים תקופתיים. המשבר החמור שבו אנו לכודים הוא פועל יוצא של מבנים מוסדיים רעועים שעליהם נבנתה התנועה הציונית והמדינה. מבט היסטורי־מדעי על תולדות הציונות מעלה תמונה עגומה ולפיה התנועה הציונית, שבנתה את היישוב על בסיס כלים סטטיסטיים של סלקציה והדרה, לא התכוננה לבנייתה של רפובליקה, של מדינה אמיתית, אלא של קהילה יהודית אוטונומית בארץ ישראל. כך שכיום ישראל ניצבת למעשה בצומת היסטורי של להפוך לקהילה יהודית אוטונומית בארץ ישראל, או מעבר לרפובליקה ישראלית המבוססת על מבנים שלטוניים גיאומטריים.

רבים וטובים מלינים על כך שמדעי הרוח נמצאים במשבר זה כמה עשורים. אפשר לראות זאת במספר הנרשמים למקצועות מדעי הרוח באוניברסיטאות המערב, ובמספר המרצים ההולך ומתכווץ בעקבות דלדול המחלקות. יש הסבורים כי המחקר גופו הידלדל אף הוא בתחומים הללו, ושכוח החידוש של החוקרים נמוך מבעבר – טענות נוסטלגיות, שכמותן שמענו בכל הדורות ויש להתייחס אליהן בזהירות, אך לא בהכרח לבטלן. יש המצביעים גם על ירידה ברורה בכוח ההשפעה של מדעי הרוח על החברה: קולם של אינטלקטואלים אומנם נשמע, אך איש אינו מתרגש מדבריהם, ולבטח השפעתם ירדה מאוד בהשוואה למאות הקודמות. כך או אחרת, דומה כי קשה להתווכח על עצם העובדה שמדעי הרוח במערב בן זמננו נמצאים במשבר.

הסופר ברגוט, אחד מגיבוריו של מרסל פרוסט ביצירתו בעקבות הזמן האבוד, מת מהתקררות. אין הכוונה להצטננות אלא להתקררות ממש: טמפרטורת גופו פחתה בהדרגה, עד שהחום אזל ממנו לגמרי. ברגוט ביקש לשמור את החום באמצעות שמיכות ואריגים עבים, אך ללא הועיל: החום פעפע החוצה אל החלל. "כך הלך לו והתקרר בהדרגה," כותב פרוסט, "כוכב לכת קטן שהציג דימוי מטרים של ימיו האחרונים של הגדול כאשר, קמעה קמעה, יאזל החום מכדור הארץ, ולאחריו, החיים."

כפי שלספרים גורל משלהם כך גם לציורים גורל משלהם, להם וליוצריהם נכון תסריט גורלי ורגעים של הבנה כי לא היו אלא "איגרת שלא נקראה בזמנה", ונקראת מחדש, לעתים לראשונה, בזמן אחר בתכלית מן הזמן בו נוצרה. מעניין לומר זאת על דן קדר שאחת מתערוכותיו נקראה "אי אפשר לרדת לאותו נהר פעמים". יש וקדר היה נהר שלא ירדו אליו אפילו פעם אחת.