את גיליון המסות שלפניכם יזמתי בראשית שנת 2020 עם התפרצות מגפת הקורונה, ובעקבות דברים שפרסמתי באותה עת. סברתי אז, כפי שאני סבור ביתר שאת היום, שאנו עומדים בפני התקופה הרת הגורל ביותר לאנושות מאז תום מלחמת העולם השנייה, תקופה שסכנותיה עולות על אלה של המלחמה הקרה. מאז תקופת הקורונה התחוללה האצה חסרת תקדים של מגמות לאומיות, אזוריות ועולמיות חדשות, שהחלו להתבלט זמן רב לפניה אך היו סמויות ברובן, וניכרו בעיקר לעיניהם של אלה מאיתנו שהביטו במשך שנים רבות בתהליכי הגלובליזציה במבט ביקורתי. בכלל המגמות והזירות הלכה התבלטה העובדה שאנו ניצבים בפני סדר עולמי חדש, הכולל ביזור ותפוצה חדשים של הכוח, חלוקה גושית חדשה של העולם, ומודיפיקציות חסרות תקדים של האדם והחברה.
העידן החדש שבפתחו אנו עומדים עלול לסמן את דעיכתה של הציוויליזציה המערבית כפי שהתגבשה למן המהפכות האמריקנית והצרפתית ועד זמננו, או למן ראשית העידן התעשייתי ועד לעידן הפלטפורמות הדיגיטליות; לא רק את "קץ המודרניזם", אלא גם את קיצן של החברות הפוליטיות המודרניסטיות. כדי לעמוד בפני אתגרי עידן זה יש לחולל תמורה עמוקה בפוליטיקה של המדינות הדמוקרטיות, והדמוקרטיה הישראלית בכלל זה, שצריכות להיערך לקרב בלימה בתוכן פנימה. אך מאחר שהמגמות החברתיות המפוררות של הדמוקרטיות שלובות וארוגות בהיבטים המתקדמים ביותר של הכלכלה והטכנולוגיה, אפשרות הצלחתו ואולי אף התקיימותו של קרב בלימה כזה מוטלת בספק.
בתקופת הקורונה ובעקבותיה התחדדו המשברים בחברה הישראלית, ואלו הביאו לידי ביטוי מכלול של בעיות – מקומיות, אזוריות ועולמיות – שאותן הדחיקו קברניטי התנועה הציונית ומדינת ישראל. משברים אלה הלכו והחריפו במשך חמש מערכות בחירות שהתחוללו במשך שלוש וחצי שנים, עד לשלב שבו הפוליטיקה המפלגתית הישנה קרסה, ונותרנו עם בעיות הליבה של הציונות, הכוללות התנגשות זהויות, דת ומדינה חסרות תקדים. על בסיס רעוע זה נוספו אירועי ה־7 באוקטובר והתלקחות הזירות שבאה בעקבותיהם, וכל אלה יצרו את המשבר הרב מערכתי העמוק ביותר שידעה החברה בישראל מימיה, המצטלב עם מציאות בין־לאומית שבירה ונפיצה. היבטים נבחרים של המשברים הנוכחיים, בדגש מיוחד על משבר הישראליות, נכנסו לגיליון שלפניכם ועיצבו את המסות שבו.
מטבע הדברים, מכלול הבעיות והמשברים שמתרחשים בארץ ובעולם אינו יכול להתבטא במסגרת גיליון מסות אחד. ועם זאת אפשר למצוא בגיליון הנוכחי ביטויים לכמה וכמה מן ההיבטים החשובים של המשברים שבפניהם אנו עומדים.
במסתי, אני בוחן את משברי 2023 בישראל לנוכח אירועי מפתח בהיסטוריה של הציונות, מדינת ישראל והיסטוריה עולמית. משברי 2023 הובילו לחזרה אל נקודת המוצא של הלאומיות היהודית בסוף המאה ה־19: משבר האזרחות, בעיית הטרור והגבולות הלאומיים, ושאלת משמעותו של הפרויקט הציוני. בבירור סוגיות אלה אני מתמקד בתולדות הטרור המודרני, בתולדות משברי הסטטוס קוו וסכסוכי הליבה של החברה הישראלית: במאבקי דת ומדינה, ובמאבקים אתניים וגיבושי הזהות, הנלווים למשברים העולמיים העכשוויים ומשקפים אותם; כולל קריסת הפוליטיקה המפלגתית הישנה וצמיחתן של מגמות פופוליסטיות ונאו־לאומיות. תמורות אלה מתרחשות לנוכח שלב חדש בניטור הדיגיטלי והמניפולטיבי של דעת הקהל על ידי תאגידי אינטרנט וגופים אינטרסנטים, ועל רקע מגמות מערערות בדמוקרטיות בעולם שעלולות להוביל להתפוררותן.
חביבה פדיה מציעה ניתוח מקיף של התנגשות זהויות ומרחבים בישראל. היא בוחנת את הזרימה העיוורת של השסעים המובנים בחברה הישראלית: הדתי־חילוני, הימני השמאלי, היהודי-ערבי, המזרחי־אשכנזי והכלכלי־מעמדי – לכדי הצטלבות זירות שיצרה את השבר הגדול של שנת 2023. במקביל היא בוחנת קונפליקטים בין זהויות ישראליות הממוקמות במרחבים גאוגרפיים מנוגדים או חופפים: תל אביב, ירושלים, בני ברק, הר הבית, יהודה ושומרון, הקיבוצים ויישובי עוטף עזה, יישובי הדרום והצפון; כל אלה מבעבעים במשך שנים ארוכות עד להצטלבותם בצומת הגורלי של מערכות הבחירות האחרונות ואירועי המהפכה המשפטית של 2023.
אורי וייס מתמודד עם שאלת תרומתה של המערכת המשפטית בישראל, ובג"ץ בראשה, להתפרצות מלחמת דת הממוקדת בהר הבית, כפי שקיבלה, בדיעבד, ביטוי הצהרתי באירועי ה־7 באוקטובר שאותם כינה חמאס "מבול אל־אקצא". לדברי וייס המציאות שיצר בג"ץ, המאפשרת עלייה להר הבית בכפוף לכך שאין בדבר משום סכנה ביטחונית, יצרה "משחק מסוכן" ותמריץ מתמיד לארגוני טרור וליחידים ליצור מצב חירום בהר הבית, העלול להתלקח לכדי מאבק רב־זירתי.
אבנר בן־זקן בוחן את השאלה לאן הולכים מכאן, מנקודת המבט של שינוי שיטת הממשל בישראל ולנוכח אנליזה היסטורית מדוקדקת של הבעיות המלוות את השיטה הקיימת. במרכז מסתו הוא מנתח את הפערים בין המסורת הרפובליקנית, שבנויה על חלוקה גאומטרית מרחבית של אזורי בחירה המיועדים לייצג באופן שוויוני את האזרחים במוסדות במדינה, ובין ההיסטוריה של מדינת ישראל המבוססת על סלקציות סטטיסטיות מפלות של האוכלוסייה, שמונצחות במבנים מוסדיים רעועים ובשיטת בחירות בלתי יעילה. לדברי בן זקן יש לנצל את המשבר הנוכחי כדי לשרטט מחדש את המפה הפוליטית בישראל בזיקה לשלושה גורמים: קביעת גבולות סופיים, מעבר לשיטת בחירות אזוריות וכתיבת חוקה.
בנימין בראון מנתח את משבר מדעי הרוח בארץ ובעולם לנוכח השליטה הפרוגרסיבית בשיח הדיסציפלינות, ונטרול אופציות מחקר אחרות. את שורשי הבעיה הוא מאתר ברידוד השיח הפילוסופי לאחר מלחמת העולם השנייה, ובפרט ברידוד הפילוסופיה הפוליטית, וצמצומה לשיח החירות והשוויון. כל אלה יצרו מעין פרדיגמה "קופסה" בלשון המחבר שבתוכה נעו מדעי הרוח. היות שלשיח זה ישנם גבולות ברורים, הוא לא אפשר התחדשות והוביל להתמוטטות מדעי הרוח מראש פסגתם הפילוסופיה, ועד להתפלגות הדיסציפלינות השונות. לדברי בראון מדעי הרוח במשבר בעיקר משום שאיבדו את הרלוונטיות שבהם ואת כוחם לעצב את המציאות ולהשפיע עליה.
עפרי אילני בוחן את תמת המשבר גופא, ובכללה את הקונספציה הנוכחית של משבר האקלים, ואת ההיסטוריה שלה למן המאה ה־19 ועד משברי ימינו, ולנוכח מושג האנטרופיה, אי־הסדר, והתאוריות על אודות קריסת המערכות הביולוגיות והפיזיקליות. באמצעות פריסה עשירה של מגוון דעות ותפיסות, לעיתים מנוגדות, הוא מעלה תהיות על הפער בין החתירה האנושית לסדר ולאוטופיה לבין התגברות אי־הסדר, הבזבוז, הארעיות וההתפוררות המקיפים את האדם, בחלקם פרי מעשי ידיו. האין "המשבר של הכול" מבטא את נקודת המוצא והסיום של כל מה שקיים, כלומר את הזדקנותו והתבלותו של היש? והאם הציוויליזציה האנושית אינה אלא חלום אשלייתי הנמתח על קווי גבול מטושטשים במרחב מתפורר?
יהודה שנהב שהרבני מציג פתח דבר ותרגום לקטע מהרומן הראשון של אליאס ח'ורי, ההר הקטן. קטע זה מציב בפנינו תזכורת מצמררת לסכנה האפוקליפטית של התמוטטות גבולות בעקבות מלחמת דתות וזהויות, כפי שקרה במלחמת האזרחים בלבנון. זהו פרגמנט תאולוגי־פוליטי המתאר מדינת מנדט לשעבר, שגבולותיה שורטטו על ידי המעצמות, ושמצויה בקריסה. ח'ורי משרטט מציאות של דמדומים והזיה בדומה לזו המתוארת בספרו של ג'וזף קונרד לב המאפליה, מציאות הנדמית כקרובה אלינו בישראל כיום יותר מכפי ששיערנו אי פעם שעלול לקרות.
את הגיליון הנוכחי מלווה עבודת המיצב האפוקליפטית והנבואית של דן קדר, על פני תהום (1997-1995) שנוצרה לאחר רצח רבין ולנוכח משבר הישראליות שהוא סימן. במהלך חיפושיי אחר עבודותיו של קדר, איתרתי עבודה מופתית ונשכחת זו, שהפעימה אותי בעוצמתה, בעושרה ובמורכבותה. היא מורכבת מפסיפס של 12 ציורים בשמן על בד (200×100 ס"מ), המציגים מוטיבים תאולוגיים, פוליטיים ואסטרונומיים, השלובים בעולם הסמלי העשיר שיצר האמן. קדר היטיב לראות בזמן אמת את קו השבר העצום שנפער בישראליות עם הרצח, ואת המקומות שאליהם עתיד האירוע להוביל את החברה הישראלית, מבחינת השסעים בתוכה ויחסי ישראלים ופלסטינים. במסתה "סוריאליזם פוליטי והחור הטראומטי לאחר רצח רבין: דן קדר – על פני תהום", מציעה חביבה פדיה ניתוח ראשון מסוגו של האמן בכלל והמיצב בפרט, תוך כדי מיצובו מחדש של קדר ובחינתו לנוכח האסכולות שרווחו בתקופתו, לנוכח האמנות הפוליטית שנוצרה בישראל ולנוכח יחסי מרכז ושוליים באמנות הישראלית.
המסות שבגיליון נכתבו לפני אירועי ה־7 באוקטובר 2023, למעט מסתי שלי, שבחלקה הגדול נכתבה קודם לכן אך הושלמה בעקבות האירועים ומכילה פרספקטיבה רחבה עליהם. מסתה של חביבה פדיה הוגהה כחודש לאחר אירועי ה־7 באוקטובר ומכילה אפילוג הנוגע אליהם במישרין. מסתו של אורי וייס נכתבה לפני אירועי אוקטובר, אך מקיימת זיקה ישירה אליהם. מסותיהם של בנימין בראון ועפרי אילני נכתבו עוד לפני אירועי ההפיכה המשפטית, שהחלו עם הצהרותיו של שר המשפטים יריב לוין בראשית ינואר 2023 כנגד המערכת המשפטית ונמשכו עד ה־7 באוקטובר, ובאופן פורמלי: עד פסילת בג"ץ את "ביטול עילת הסבירות" שחוקקה הכנסת, ב־1 בינואר 2024.
