ד"ר דוד סורוצקין הוא היסטוריון ותאורטיקן של ימי הביניים והעת החדשה, חבר סגל בחוג ליהדות, הקריה האקדמית אונו. עוסק בשאלות של דת, חילון, הסדרה חברתית ופיצולי זהויות במרחבים יהודיים למן המאה ה־13 ועד זמננו.
Like all other disciplines in the modern university, Geography has a geography. And like most other formations in late modernity, disciplinary Geography is implicated in globalization (Jazeel, 2016, p. 649)
במילים אלו פותח טריק ג׳זיל את מאמרו, שבו הוא טוען כי הסירקולציה של ייצור הידע בדיסציפלינות שונות היא לא רק גאוגרפית במובנה הצר, היינו נודדת ממקום למקום על ידי סוכנים שונים, אלא שייצור הידע גם מקנן באתרים קונקרטיים ומתנסח מחדש (Jazeel, 2016). קריאתו זו של ג׳זיל לחזרת מעורבותם של חוקרים מתחום הגאוגרפיה והלימודים האזוריים (area studies), בעיקר בדרום הגלובלי, מהווה מסגרת למאמר זה, המבקש לדון בשאלה ״האם ידע בתכנון הוא רק דדוקטיבי, כלומר מכיל עקרונות הנכונים לכל מקום וזמן, או שהוא גם אינדוקטיבי, כלומר ניתן להשיגו באמצעות הכללה מהתנסות מקומית?״ (פנסטר, 2013, עמ' 117).
ידע בתכנון נוצר תוך כדי שיח בין מתכננים (המייצרים אותו) לבין עצמם ובינם ובין המשתמשים בתוצריהם. עוד הוא נוצר בתוך קהילות של אנשים. קהילות אלו מייצרות את הידע בפרקטיקה שלהן ומשתפות אותו, מה שמכונה בשפה המקצועית ״practice of community״ (Yacobi, 2009). מכאן שידע תכנוני אינו רק מייצרו של שיח ושל קהילה מקצועית הדוברת את השיח, אלא הוא נע במרחב ואף חוצה גבולות לאומיים, הן כתאוריה והן בפרקטיקה יישומית (Healy, 2010). לידע הזה יש פוליטיקה משלו, כחלק מפיתוחו ומתנועתו במרחב הגלובלי, בפרט בתנועה שבין עולם ראשון ושלישי (Roy, 2010), והוא כרוך בסיפורים אישיים עשירים הקשורים בחייהם ובביוגרפיות של המתכננים המייצרים אותו, בזהויותיהם ובחוויות וניסיון החיים האישי שלהם (Friedmann, 2010).
מאמר זה מבקש לבחון את התכנון כתרבות, כלומר לבחון פרק מעניין בתולדות התכנון הישראלי ובהתפתחות ואימוץ הידע התכנוני והטמעתו בעבודה במקומות שונים ובסקאלות מרחביות ותכנוניות שונות ולנתח אותו לאור הקשרים תרבותיים. נעשה זאת דרך עיון מחודש בעבודתם של שני מתכננים ישראלים ״נשכחים״ – אריה דודאי ואורסולה אולסנר. בכך נבקש להרחיב את תפיסת התכנון המרחבי – מדיסציפלינה מקצועית, שנבחנת במקרים רבים על פי תוצרי התכנון ויישומם בפועל ועל פי הצלחתם בפתרון בעיות מרחביות מסוימות, לתפיסת תכנון שנכנה פה 'תכנון כתרבות.' לשם כך המאמר יעסוק בפרדיגמת התכנון האזורי והידע המקצועי הכרוך בה וגם בדרכים שבהן דודאי ואולסנר אימצו עקרונות של ידע ש״נע״ באותה תקופה במרחב שבין אירופה, ישראל ואפריקה, והטמיעו אותם בעבודתם בישראל ובאפריקה בשנות השישים של המאה הקודמת. כפי שנטען במאמר, אימוץ הידע על ידי השניים, השימוש בו והתרומה שלהם קשורים קשר הדוק לגאו־ביוגרפיה של המתכננים עצמם, כלומר לניסיון החיים העשיר, החריג והבינלאומי שלהם ולעבודתם במקומות שונים ברחבי הגלובוס. במילים אחרות, מאמר זה מציג את התגבשותה של גישת התכנון האזורי כתהליך בעל ממדים רעיוניים, המעוצב בהשפעת הקשרים תרבותיים. בהמשך אנו מציגים את התפתחות גישת התכנון האזורי והידע התכנוני הגלום בה דרך תיאור ההתפתחות האישית של המתכננת והמתכנן, כלומר דרך הגאו־ביוגרפיה שלהם. בכך אנו מדגישים במאמר השפעות תרבותיות בינלאומיות על המתכננים כביטוי לתנועת ידע גלובלית המשפיעה על אנשי מקצוע שלומדים ועובדים במדינות וביבשות שונות. מלבד עבודת התכנון עצמה כוללת הביוגרפיה הזו תשומת לב לחלקם של המתכננים בהקמת מכונים וארגונים מקצועיים בישראל דוגמת המכון…
