לייצג את הבלתי ניתן לייצוג

אליאס ח'ורי הוא כותב מזהיר, הבולט ביותר כיום בספרות הערבית המודרנית. הוא פרסם 15 רומנים שתורגמו לשפות רבות, ותשעה מהם תורגמו לעברית.1 הרומנים של ח'ורי מתאפיינים במגוון טכניקות וסגנונות כתיבה, ובצורות נרטיביות חדשות שבעטיין זכה לעמדה בולטת בלבנון ובעולם הערבי בכללותו. יצירתו הפכה לדגם עבור סופרים צעירים רבים. כתיבתו נודעת בהצגת נקודות מבט משתנות, מספרים לא מהימנים, זיכרונות עמומים ואמיתות מופרכות, ועולה ממנה תהייה מתמדת על עצם האפשרות לספר סיפור.

"ההר הקטן", הכינוי של שכונת אלאשרפיה שבה נולד אליאס ח'ורי, הוא גם שם הרומן המובהק ביותר שלו על מלחמת האזרחים בלבנון, שנמשכה כ־15 שנים בין 1975–1990. השכונה שאכלסה בעבר כמה מן המשפחות הנוצריות האריסטוקרטיות והעשירות בביירות, אך הפכה למעוז של הפלנגות הנוצריות. כיבוש השכונה והטבח שביצעו הפלנגות במחנות הפליטים השפיעו השפעה גדולה על ח'ורי, ובאו לידי ביטוי בכתיבתו.

'ההר הקטן' מתחיל מזיכרונות ילדות של המספר משכונת אלאשרפיה, אולם בהדרגה הוא מחליק לאירועי המלחמה המאפילים עליהם. בריאיון על הרומן אמר ח'ורי: "אני כותב על אנשים במלחמה, ולא את ההיסטוריה של מלחמת האזרחים בלבנון."2 המספר הוא לוחם המשתתף במלחמת האזרחים בלבנון, ומעמיד מראה שבורה מול חברה קורסת: שרשרת בלתי נגמרת של שפיכות דמים; קרעים בין נוצרים למוסלמים שהביאו להגירה של יותר ממיליון בני אדם מביירות; והתערבות הכוחות הקולוניאליים מן המערב, שנתקלה בהתנגדות. ניתן לזהות את הנאמנות הפוליטית של המספר, אולם לא מוענקים לו שם או מאפיינים ייחודיים אחרים.

לא אחת נטען שמלחמת האזרחים היא המיילדת של הרומן הלבנוני המודרני. אדוארד סעיד, שצירף הקדמה לתרגום האנגלי של 'ההר הקטן', כינה את ח'ורי (שעדיין היה בשנות העשרים לחייו) כוח עולה בספרות הערבית אחרי נגיב מחפוז, הסופר המצרי זוכה פרס נובל שברא את סוגת הרומן בספרות הערבית. בהקדמה לספר כתב סעיד:

ח'ורי כתב רומן ספרותי ולאומי, לא שגרתי, פוסט־מודרני מיסודו, המזכיר את ג'ויס. זאת בניגוד לנגיב מחפוז, שהמחויבות הפלובריאנית שלו נעה על מסלול מודרניסטי פחות או יותר […] היצירה של ח'ורי שאינה מחויבת לצורה, היא בדיוק מה שהתאורטיקנים המערביים כינו פוסט־מודרני: מיזוג של אלמנטים שונים: אוטוביוגרפיה, סיפור, משל, פסטיש ופרודיה עצמית […] מנקודת מבט זו הרומן של ח'ורי מציע לנגיב מחפוז פרדה בלתי נמנעת ועם זאת מכבדת מאוד.3

ח'ורי משתמש בטכניקות אוונגרדיות, כגון זרם תודעה, פלאשבקים, כרונולוגיה מזגזגת, הערות פרשניות של המספר. סגנון הכתיבה שלו מבוסס על חזרות, כאילו המספר זקוק להן כדי להוכיח לעצמו שדברים בלתי אפשריים אכן התרחשו. ההווה החוזר, שבו אותו אירוע מסופר לעיתים יותר מפעם אחת, משמש כמשקל נגד לשכחה, על ידי מיקוד תשומת הלב של הקוראים בו. כל סיפור מסופר על ידי מישהו שחווה מלחמה, או על ידי מישהו שראה מישהו שחווה מלחמה, או על ידי מישהו שקרא או שמע על מישהו שחווה מלחמה – משום שהזיכרון לטענתו דומה למראה שבורה המשקפת מציאות מקוטעת ומרוסקת.4

חוקרים המתייחסים לטכניקות הספרותיות ברומנים של ח'ורי מוצאים קווים משותפים בין סגנונו ובין סופרים לטינו־אמריקנים כמו גבריאל גרסיה מרקס או מיגל אנחל אסטוריאס. ח'ורי אינו נצמד לכרוניקה הפשוטה, אלא ממריא במהלכם לטיסות מפתיעות אל העבר ואל העתיד, שהגבולות בין "מציאות" ובין "דמיון" מטושטשים בהם, וכך בנרטיב העלילתי המדומיין המציאות, הדמיון והזיכרון מקבלים מעמד דומה.

הקטע המתורגם להלן לקוח מתוך הפרק שני ברומן ("הכנסייה"). הרומן בשלמותו עומד לצאת לאור בסדרת מכתוב והוצאת פרדס בשנת 2024.

***

ההר הקטן

אליאס ח'ורי

מערבית: יהודה שנהב־שהרבני

השעה תשע בלילה. זרזיפי גשם וקולות ירי שהתגברו ככול שהתקרבנו. רצנו בזהירות, הרובה ביד אחת והחלום ביד השנייה. חצינו את רחוב צרפת הארוך עד שהגענו אל הכנסייה, שהפכה לעמדה החדשה שלנו. קולו של מפקד החוליה היה ברור ויבש:

"היכנסו בזהירות. אין לירות, אלא אם אין ברירה, וגם אז רק על אויב מזוהה. לפי הידיעות שבידינו הם פינו את הכנסייה והתמקמו ברחוב הפטריארך אַלְחֻוׇיֵכּ."

רצנו באמצע רחוב צרפת. יכולנו לראות את הכנסייה מלפנים, אבל לא ראינו דבר בחושך העבה, שנשבר רק מהבזקי מקלע הדושקָה קרוב לשמיים, היכן שמגדל אַלְמֻר מסתיר את מלון הולידיי אִין ומעלים את ואדי אבו־ג'מיל מטווח הירי של הבדלנים.5

"אם הם רוצים להילחם, עליהם להילחם ברחובות, מפני שהבניינים הגבוהים והחסונים לא יזוזו ממקומם."

"אנחנו שולטים ברחובות," אמר סמיר.

רצתי וזרזיפי הגשם הרטיבו את ידי ואת קת הרובה. ראיתי את הכנסייה אבל לא ראיתי אותה. חלומות באמצע הרחוב, והפגזים עפים ומתרסקים על הבניינים הקטנים והנמוכים. עַאטֵף מברך אותנו לשלום. הקומֵרדים מהארגונים השונים מתפזרים בין הבניינים ובין האבנים. קולות המלחמה מתגברים.

מפקד החוליה צעד בראש. הוא הוביל אותנו מזרחה. הכנסייה הייתה במזרח. התקדמנו מאחור בין חוטי החשמל, שלוליות המים וערמות החול. נכנסנו לפקולטה לאמנות. הייתה שם אש שהציתו הפִדא'יוּן מול מזרני השינה שהיו מונחים על במת התיאטרון. התקדמנו מאחור, רצנו בלב רחוב רחב, כשכדורים שורקים מתפוצצים באוויר ולצד המדרכה.

"להתפרס."

התפרסנו.

אנשי החוליה הראשונה קופצים מן החלון. חמש דקות של דממה שבהן הנשימה נעתקת והאצבע לופתת את ההדק. החוליה השנייה קופצת. עלטה. התפרסנו. אחר כך התקדמו כולם. מפקד החוליה מפזר את החוליות במקומותיהן. נעלנו את הכניסות. התבוננו מן החלון: עלטה, יריות ואין נפש חיה.

השמירה חולקה בין הלוחמים ונקבעו סדרי האבטחה למארבים.

בֻּטְרֻס מתקדם, מחפש את הכנסייה.

"יא בֻּטְרֻס אנחנו בכנסייה."

"אני לא רואה כלום."

בֻּטְרֻס לקח נר דקיק והדליק אותו באחת מפינות הכנסייה. אור חיוור ושברירי. סאלם, בעל השיער הקצר והקומה הגבוהה, נעמד. הוא נראה כמו הרוכל שהייתי נוהג לראות בילדותי, שנשא על כתפו שטיחים. סאלם נשא על כתפו משגר רקטות RPG מסוג B-7, וצחק את הצחוק הרך הזה שהתנגן בין הקירות. "מה זה? זו לא כנסייה."

המשיח על הרצפה. פסל המשיח מוטל על הרצפה. לחיו הימנית מוטלת על הקרקע וידו השמאלית מושטת מעלה בחיפוש אחר ידו הימנית השבורה. תמונת הבתולה נראית מנופצת. מים בכל מקום. הגשם חודר מבעד לחלונות. המשיח מסיט את ידו השמאלית לעבר החלון ומלקט את הגשם. המים זולגים בין האצבעות ובידו נותרה רק רטיבות שמזכירה את הגשם.

"מה זה?" צרח סאלם. "זו כנסייה הרוסה."

"שתקו."

סמיר מאלתר עם המקלע מסוג גוריוּנוֹב, ופגזים מכל הסוגים ניתכים עלינו. המערכה הראשונה בכנסייה. אנחנו ממהרים כשלוחי חץ. המולה וקולות, ואחר כך הכול נרגע. הקבוצות שלנו מסתננות בשקט לעומק האויב. סמיר על הגוריונוב וג'אבר יורה כמי שעוטף את הגשם. טקס העלאת הקורבן הושלם. למדנו להכיר את הכנסייה אבן אחר אבן, פינה אחר פינה, גוף מרוסק אחר גוף מרוסק. קפצנו, התקדמנו וניצחנו. השתקנו אותם.

"הכנסייה היא רק עמדת ביניים," הסביר מפקד החוליה. "מחר נתקדם לעמדות חדשות כדי להשתלט על צומת המשולש של באב אדריס. הפגיעות שלנו אפסיות, למעט אצבעו של אחמד שנפצעה קלות. עכשיו תנוחו ותהיו זהירים."

בֻּטְרֻס בקרן זווית, מדליק את הנר הדקיק שלו, ומזמזם מנגינה חרישית. אני מתקדם ויושב לצדו. אור חיוור מרצד לקצב הרוח וצללים נמתחים על פני החלל הארוך של הכנסייה שהיה ריק, למעט מושבים שבורים, כלים זרוקים, ופסלים מנופצים. בֻּטְרֻס מתרומם והחל לחפש סביבו. הוא ניגש ומחזיק בידו של המשיח כדי להעמיד אותו על רגליו. אנחנו עוזרים לו. המשיח עומד עם יד אחת מושטת. בֻּטְרֻס צועד, ואני לצידו. הוא אוסף את גלימת הכומר החומה, שהייתה מושלכת בפינה חשוכה. "תסתכלו!" צרח. הסתכלנו. הדברים ריצדו על הקיר והחללים נמתחו.

הוא נעמד מול ההיכל ובידו הימנית ה־RPG, כמו היה מַטֶּה הכמורה. הוא שר בקול חרישי מזמור כנסייתי. בהדרגה הקול מתגבר. כל העיניים מופנות לעבר הכומר שעמד בגלימתו החומה והמטה בידו, וזקנו עוקב אחר המזמור במעגלים אין־סופיים. הקול מתגבר. המזמור חודר את הקירות, המילים כמו חלוקי נחל לרגלינו, העיניים נפערות לרווחה ודמותו של הכומר מתארכת על הקיר. הדמות מתקדמת בהדרגה, מתנדנדת מצד לצד. ובין נעימה לנעימה, פגזים וכדורים נתבים בצבעי אדום וירוק.

"מה זה יא בֻּטְרֻס?"

"זה החג. צבעים בחלל, קולות ומקצבים. התחילה המִיסָה."

כולם השתתפו במיסה, כל אחד בדרכו. ג'אבר ירה אש. סמיר ניסה לדבר והמַטֶּה של הכומר השתיק אותו. ומפקד החוליה נרדם.

"מה זה יא בֻּטְרֻס?"

הַיַּלְדוּת צפה ועולה בזיכרוני. כנסיית דיר אַלְחַרְף, עוד לפני שקירותיה כוסו בצבעים רומיים ובאיקונות ביזנטיות, עת הייתה עירומה כמו הפִדא'יוּן. האב מרקוס מרים את ידיו המוצלבות ומפנה את קולו הנמוך אל פתח ההיכל, שם עמד ילד נרעש ונרגש. התפילות בלטינית, המזמור הביזנטי והכומר המזמר בתוך העיניים. החלון מואר בצבעי הכדורים הנתבים. ובֻּטְרֻס ממשיך.

"אתם לא שומעים?" שאל סאלם.

"אני שומע צעדים למעלה. שימו לב."

בֻּטְרֻס ממשיך, שלושה חברים מתקבצים ליד ההיכל. הם עומדים במעיליהם מרותקים ומתפעלים מהמשחק.

"אתם לא שומעים?"

קולות הצעדים מתגברים. בֻּטְרֻס משתתק. לפתע הוא פושט את גלימת הכומר ואוחז חזק בנשקו. התפרסנו. מפקד החוליה קופץ על רגליו. הוא מתקדם. הוא עולה במדרגות עם שלושה מלווים. זהירות. מערכה בתוך הכנסייה?

הארבעה חוזרים.

"לא כלום. שני כמרים מהכנסייה, עדיין כאן." הוא הצביע כלפי מעלה. "תחילה הם חשבו שאנחנו מהפלנגות. אחר כך כשהתברר להם מי אנחנו, הם נבהלו. הרגענו אותם. ביקשתי מהם שלא להדליק אש, ולהישאר בכנסייה לפחות עד הבוקר."

קולות של פגזים בקרבת מקום, וירי הכדורים מתקרב. המשיח נופל פעם נוספת על הרצפה. בֻּטְרֻס מעמיד אותו אבל הוא נופל שוב.

"זה בלתי אפשרי. הבסיס נשבר."

"הוא יעמוד."

"גם אם יעמוד היום הוא ייפול מחר. המערכה מחר יא בֻּטְרֻס."